היום בבוקר בעבודה הקשבתי לשיר הזה דרך האוזניות ופתאום נזכרתי איך הייתי מאזין לו כשהייתי בכיתה י"א. הייתי שורף אחרי צהריים שלמים בלשכב על המיטה ליד המערכת ב-200$ שקניתי בדיוטי פרי בקיץ שבו נסעתי לפריז. היה לה מגש מתחלף של שלושה דיסקים ובדרך כלל היו עליה דיסקים קבועים שאחת לזמן מה הייתי מחליף אחד מהם. כשהדיסק היה מגיע לסופו אפשר היה לשמוע את גלגלי השיניים מתחככים אחד בשני והזרוע הייתה מחליפה אותו בדיסק חדש, ואז האוושה הזו שלו כשהוא מתחיל להסתובב במהירות כששנייה אחר כך המוזיקה מתחילה לנגן.

אני זוכר שהייתי יכול לשכב ככה שעות על המיטה, להאזין למוזיקה, בזמן שמבעד לחריצים הצרים של התריסים החצי מוגפים עולה עולם ומלואו שהתקיים במרחק נגיעה ממני. הקול של אחותי שמדברת בטלפון עם חברה. דוד השכן, עומד בטרנינג וגופיה, משקה את הדשא והעצים עם צינור ירוק. איציק וקסלר, הג'ינג'י המשוגע שגר מולנו, קודח בקיר, זיעה נוטפת ממצחו. טריקת הדלת של האוטו כשאבא שלי חוזר מהעבודה ומיד אחריה הצליל הצורם של הצירים לא משומנים של שער הכניסה. רוני ביטס בועט בכדור וצועק, שער, שער, שער.

בעודי שוכב הייתי מביט בקרני האור שחדרו מבעד לתריסים, בפתיתי האבק שריחפו בחדר, כמו פלנקטון בים גדול ושקט ורוגע. בדפי העבודה מבית הספר, תרגילים במתמטיקה, חוברת דקה בלשון, מחברת חומה לספרות, כולם ערומים ביחד בפינת השולחן. באוסף בקבוקי הוויסקי הריקים שהיה על המדף העליון שחשבתי למלא אותם בתה כדי לשוות להם מבט אותנטי. בנעלי הספורט המרוטות שהיו זרוקות בקצה החדר. בווילון שהתנפנף קלות ברוח.

***

אני נזכר בזה עכשיו חזק מאוד ומרגיש את עצמי כפי שהייתי פעם, כאילו בתוך הגוף הגדול הזה של יוני בן ה-34 מתגשם עכשיו יוני בן ה-17. והוא מזדקף מתוכי החוצה ונעמד במין עמידה מבוישת, מביט בי בעיניים פקוחות וגלויות ואני מזהה במבט הזה את כל עצמו, את כל מי שהוא, את כל מי שהוא היה ואת כל מי שהוא נהפך להיות. אני רוצה לחבק אותו חיבוק מוחץ מפוקק עצמות, לבחוש בשערות ראשו, לחייך אליו ולהגיד לו שאין לו ממה לדאוג ושהכל יהיה בסדר, אבל פתאום נוגעים בכתפי והחדר הישן שלי מתחלף במשרד ובמקום המוזיקה עולות שיחות עבודה ופטפוטי חולין.

***

אל תדאג.
הכל יהיה בסדר.

• כרמיאל