עוד יום
היה אמור להיות פה סיפור על המילואים שעשיתי לפני שנה וחצי אבל לא הצלחתי להשלים אותו. מאז עשיתי מילואים עוד פעמיים. ואני מזכיר, למי שלא שם לב, שאני כותב על כל פעם שאני עושה מילואים. ועכשיו אני מפספס את הרצף. לא מצליח להגיע לזה.
אני כותב מגיל 15. כתבתי המון בחטיבה ובתיכון. זה פשוט נשפך לי מבין האצבעות. היו המון חרא של טקסטים אבל היו גם כמה טובים, כאלו שעומדים במבחן הזמן. המשכתי עם זה לצבא, ובשנה הראשונה ללימודים שלי בירושלים זה בכלל היה התפוצצות של מילים ורעיונות. טקסט רדף טקסט. וגם בינם, בין כל קבצי הוורד, יש כמה טקסטים חזקים שהייתי שמח להיות מסוגל לכתוב גם עכשיו.
(ועכשיו כשאני חושב על זה – קראתי מלא ספרים והקשבתי המון למוזיקה בתקופה שבה כתבתי, בעוד שבשלוש השנים האחרונות אני ממעט לעשות את זה.)
נהיה לי יותר ויותר קשה לכתוב. זה לא שאין על מה. לפעמים אני הולך ברחוב ורואה דברים והראש שלי ישר כותב טקסטים. העניין הוא אחר, אני פשוט לא מסוגל להניע את עצמי לנקודה הזו שבה אני מתיישב מול המחשב, פותח מעבד תמלילים ומתחיל לתת בראש. כתיבה היא תהליך מורכב עבורי. אם לפני עשרים שנה הייתי פשוט שופך את המילים על המקלדת אז עכשיו זה נהיה מורכב יותר. לכל מילה יש משמעות. לכל סימן פיסוק יש חשיבות. הקשר הרעיוני בין הפסקאות חייב להיות מושלם. האווירה הנכתבת חייבת להיות מדויקת ביחס למה שאני רוצה להביע. המבעים של הדמויות המשתתפות בטקסט חייבים לשקף, אחד לאחד, את התמונה שיש לי בראש.
כל אלו ביחד עושים את התליך הכתיבה לקשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי.
כי איך אפשר לירות את הכל המילים החוצה אם כל היבט בהן נהיה כל כך מורכב.
וברגע שהכתיבה נהיית קשה, על גבול הסיזיפית, אז עוד יותר קשה להכניס אותה לתוך שגרת היומיום המעייפת (ואולי – זה לא שקשה להכניס אותה לתוך השגרה כמו שבגלל שהיא הפכה למייסרת אז יש אפס מוטיביציה להכניס אותה לשגרת היומיום).
בכל השנה האחרונה הפוסט שלא נכתב על המילואים יושב לי הלב. מדי פעם קפצה לי בראש תזכורת שאני צריך לסיים אותו ובאופן אוטומטי הלב הצטמק לנוכח הידיעה שזה לא יקרה. אז החלטתי שלא להלחם בזה, די, חלאס. בן אדם צריך לדעת באלו מלחמות להלחם. אני לא רוצה להתייחס אל הכתיבה כאילו זה משהו שאני ״צריך״ לעשות אלא כמשהו שאני ״רוצה״ לעשות וכרגע זה לא המצב. האמת שהיא שזה דווקא להפך, הכתיבה הפכה להיות עוד מטלה מבין רבות, עוד משהו שאני צריך לעשות בנוסף למקלחות, ארוחות ערב וערימות בגדים שצריך לקפל.
החלטתי שלא להלחם בזה אלא לקבל את זה. להבין שזה המצב כרגע ושזה לגיטימי להגיד שבינתיים, לתקופה לא ידועה, אני שם את הכתיבה בצד עד שהיחס שלי אליה ישתנה – ממשימה לגעגוע – ואני בטוח שמתישהו זה יקרה. גם אם זה יקרה עוד המון זמן. ובינתיים, הבלוג הזה לא ירד מהאוויר. כל המילים שיש בו הן חלק ממני והעלמתו מעל גלי האתר פירושה העלמת העצמי. ולא, אני עצמי לא נעלם. אני עדיין נוכח גם אני אני לא כותב.
אני עדיין כאן.