קמץ פתח
אני שומר על שמוליק שולבנד, ידי על גבו, דוחפת אותו כנגד הסל. השמש חזקה בשמיים. גבו דביק, עורו רטוב, נשימתו מאומצת. הילדים-נערים צועקים, שמוליק, קח אותו לסל, והמשקפיים מחליקות על אפי המיוזע.
והוא פשט את זרועותיו לרווחה
חוליקאת
אני זוכר את התחושה של האוויר הקר והרענן של אחרי הגשם שצרב את הריאות. את הים המנצנץ ממערב, אורות מרצדים על פניו וספינת משא נראית במרחק, זעירה עד כדי גרגר קמח. את השמיים הצבועים בכחול חזק וגושי עננים תפוחים וצמריריים משייטים, ליבם לבן ושוליהם אפרפריים.
עוד יום
היה אמור להיות פה סיפור על המילואים שעשיתי לפני שנה וחצי אבל לא הצלחתי להשלים אותו. מאז עשיתי מילואים עוד פעמיים. ואני מזכיר, למי שלא שם לב, שאני כותב על כל פעם שאני עושה מילואים. ועכשיו אני מפספס את הרצף. לא מצליח להגיע לזה.
יום חמישי, 9:33 בבוקר
היום בבוקר בעבודה הקשבתי לשיר הזה דרך האוזניות ופתאום נזכרתי איך הייתי מאזין לו כשהייתי בכיתה י"א. הייתי שורף אחרי צהריים שלמים בלשכב על המיטה ליד המערכת ב-200$ שקניתי בדיוטי פרי בקיץ שבו נסעתי לפריז. היה לה מגש מתחלף של שלושה דיסקים ובדרך כלל היו עליה דיסקים קבועים שאחת לזמן מה הייתי מחליף אחד מהם.
פעם היינו כאלו
ובפנים עדיין נשארתי קצת כזה.
מלאך, הבט הביתה
לא מזמן הייתה תכנית טלוויזיה שבמסגרתה מגיע שף מפורסם למסעדה כושלת ומייעץ לה איך להשתפר. את אחת המסעדות ניהלו בעל ואישה ואיכשהו עם כל הלחץ מהעבודה גם הם, בינם לבין עצמם, התחילו להתעייף ולהישחק זה מזו.
כמה מחשבות מהירות על ״כניעה״ של מישל וולבק
הפעם הראשונה שקראתי את מישל וולבק הייתה בצבא, כשהייתי בן 19. איכשהו התפתח אירוע בצפון והקפיצו אותי להר בין מעלות לפסוטה, להקים את מערכות הקשר לפלוגת הסיוע הארטילרי שאיישה את המקום. לאחר שסיימתי את העבודה קברתי את עצמי בנגמ״ש למשך שלושה ימים וקראתי ברצף את ״הרחבת תחום המאבק״ ואת ״החלקיקים האלמנטריים״ עם הפסקות רק לצורך אוכל, שירותים, סיגריות ושינה.
המדריך (הלא רשמי) לכתיבת תזה לתואר שני
לא מזמן, במסגרת יום חשיפת תזות לסטודנטים שמתעניינים במ.א. מחקרי, העברתי הרצאה על התזה שלי. עמדתי שם ודיברתי עליה ועדיין, למרות השנה וחצי שעברו מאז שהגשתי אותה היה לי קשה להאמין שבאמת סיימתי אותה. אני זוכר טוב מאוד את חצי השנה שקדמה להגשתה ובמיוחד את החודשיים-שלושה האחרונים שהיו מאוד אינטנסיביים.
פמפלונה
חיים טיבי היה שכן שלנו. לא אשכח לעולם איך פעם אחת בשעות הערב המאוחרות של יום שישי אבי ואני נאלצנו לקחת ממנו את המפתח שהשארנו לו למקרה בו נמצא את עצמנו נעולים מחוץ לבית.
אייל סיני
בכל שניה נולדים על פני כדור הארץ כ-4 תינוקות וב-2 באוקטובר, ב-7:56 ו-27 שניות נולד הבן שלי. אם יש אלוהים אז זו השניה שבה הוא נשק לו ברכות על המצח ושלח אותו לחייו. אם יש גורל אז זה הרגע שבו הוא התחיל ללכת בדרך שהוכתבה לו. אני לעולם לא אדע מה נכון מבין השניים ואיזה תפקיד כל אחד מהם צופה לי.