כשאהיה גדול יהיה לי חדר עבודה.

שטח גדול מקיר לקיר, מדפים עמוסים בספרים לעייפה שיגנו עליהם מאבק דלתות דקות של זכוכית, שולחן חום גדול עם כסא מעץ ששעון על ארבע רגליים מפותלות, על הקירות יהיו שלושה ציורים יפים, אחד מהם יהיה בצבע כחול במסגרת אפורה שיזכיר לי את הים. בפינה תהיה כורסא כבדה ולידה שולחן קטן מעץ שעליו ערמה קטנה של שלושה ספרים.

כשאשב על הכורסא היא תדפוק על הדלת, שלוש נקישות קלות, כאלו שכמעט אפשר לפספס, אני אומר, כן, פתוח, והיא תכנס ותשאל מה אני קורא. אני אספר לה על המינגווי ואיך בכיתי פעמיים כמו ילדה קטנה באמצע הספר כשגיליתי שהילדים של תומס הדסון נהרגו, איך לא יכולתי להפסיק לקרוא את התיאורים של פוקנר על הכושים שרבים באסם כמו שני גלדיאטורים, איך כשסיימתי את ענבי זעם של סטיינבק לא הוצאתי מילה מהפה במשך יומיים. היא תגיד לי, אני אמזוג לך משהו לשתות, ותוציא מתחתית הארון שתי כוסות ובקבוק ויסקי טוב. היא תמזוג לעצמה אצבע, ככה, רק בשביל להרגיש את הטעם, ולי היא תמזוג בדיוק כמו שאני אוהב, שתיים וחצי אצבעות, ואני ארגיש על קצה הלשון את הנוזל החם והמעושן. אני אומר לה, את יודעת המינגווי היה שתיין לא קטן, והיא תגיד, כן, אני יודעת, בגללו אתה כל כך אוהב לשתות הייניקין, כי קראת שאת זה הוא היה שותה על הבוקר, בקבוק קר צונן. אני אצחק ואקח לגימה נוספת.

היא תשב על השטיח, תשעין את גבה על הארון ותסתכל עלי בעיניים גדולות. היא תבקש ממני, ספר לי איך מצאת את "איים בזרם", ואני אספר בפעם האלף איך מצאתי את הספר אחרי שמונה חודשים של חיפוש באיזו חנות ספרים משומשים בירושלים, שוכב לו על המדף האחורי. היא תצחק ותגיד, היה לך מזל, אה, ואני אענה, זה לא מזל, עבדתי קשה בשביל זה. אחר כך היא תשאל אותי, איך זה מרגיש כשאתה כותב, אני אומר לה שאי אפשר לתאר את ההרגשה הזו, המילים נורות מקצות האצבעות ללא מחשבה מכוונת, ההופעה הזו של המשפטים שמביעים כל כך הרבה, ההקלה שאני מרגיש אחרי. היא תשאל אותי האם כתבתי עליה אי פעם, ואני אומר שכל דבר שאי פעם כתבתי תמיד היה עליה. היא תצחק בשנית ותמזוג לי עוד קצת ויסקי.

אני אעצום עיניים וארגיש את החושך מסביבי, איך הוא עוטף אותי מכל כיוון ולא משאיר אוויר לנשימה, איך הוא מציף אותי בהרגשה של פחד ושל חוסר אונים.

ואז אפקח את העיניים ואסתכל עליה.

• היא
• המינגווי
• יחסים