אני שומר על שמוליק שולבנד, ידי על גבו, דוחפת אותו כנגד הסל. השמש חזקה בשמיים. גבו דביק, עורו רטוב, נשימתו מאומצת. הילדים-נערים צועקים, שמוליק, קח אותו לסל, והמשקפיים מחליקות על אפי המיוזע. הוא מסתובב ופונה אל הסל, קופץ לזריקה, זרועותיו נמתחות ומתארכות ובית השחי נגלה בעד לגופיתו. השערות הראשונות שמבצבצות. פצעי הבגרות שבמצח. אניצי השיער שמעל לשפה העליונה. 

ה-2 ביוני, 11 בבוקר, שיעור חופשי, קחו כדור, משחק כדורסל בחצר האחורית של בית הספר. עוד כמה נשימות ושנת הלימודים נגמרת. מה אעשה בחופש הגדול? 

הם ניצחו אותנו 10-6.

***

בחופש הגדול אכיר את שקד שלף ועגלגלות ירכיה. 
לאחר מכן, אכמה לה שש שנים עד אותו הבוקר שבו השגתי את מבוקשי.
מיד לאחר כן חשבתי, מה, זה הכל? בשביל זה חיכיתי כל הרבה זמן? 

***

ממגדל השמירה דרום לבנון נפתחת כמו מניפה.

על הקיר החיצוני של העמדה, מונח האפוד והנשק. את השכפ״ץ פרסתי כמו שמיכה וראשי מונח על הקסדה. הרדיו הקטן מנגן שירים של שבת בבוקר ואני נבלע בתוך ספר. אהרן אמיר תרגם את זה מאוד מאוד יפה. ביאליק אמר, תרגום זה כמו נשיקה מבעד לרעלה, אבל הרעלה כאן, ברגע הזה, אינה אלא אוויר מלא אבקני פרחים, ואת תומס האדסון הרגשתי כאילו הוא היה אני עצמי.

***

המקומות שהיינו, הבתים שראינו, האנשים הקרובים, הולכים אחרינו, בסמוי. וכך קרה שבירושלים הלכה אחרי העיירה ממנה באתי. העיר ירושלים מקבלת זאת בהבנה. היא הבינה, שאוהבים בה רחובות ופינות שונות, המזכירים את העבר. וכאשר הורסים בית ישן, אוי זה לא טוב. ירושלים עיר קודש.

(אבות ישורון, בשינוי קל)

***

בתל אביב, נסעתי באוטובוס לעבודה עם נגן מפ3 והקשבתי למוזיקה. גיטרות, תופים, בס. מלודיות. הייתי ספוג בזה. או ש – גרתי לבד ללא טלוויזיה, אבל היו לי רסיבר ורמקולים גדולים ונגן דיסקים עם מקום ל-5 לאלבומים. כשאלבום אחד היה נגמר, הנגן היה מעביר אוטומטית לזה שאחריו. כל פעם הייתי מופתע מחדש. אה, איזה אלבום מעולה, לא זכרתי שהוא שם.

התחושה של הצלילים שבוקעים מבעד לרמקולים ואת הוילונות הורודים בסלון שמתבדרים ברוח. 

הוילונות שמתבדרים ברוח. זה זכרון בפני עצמו. 

***

טבעת הנישואין שלא מצאתי אתמול בבוקר. הלכתי לעבודה בלעדיה. בפגישות, באופן לא מודע, האגודל פנתה לקמיצה כדי לגלגל את הטבעת, אבל כל פעם פגשה מחדש את העור המחוספס שכבר כך וכך שנים לא היה חשוף לאוויר. למחרת בבוקר, בסל הכביסה, חולצה בית ספר מוכתמת, תחתונים עם פפיון, גרבי חד קרן. בין גופיה לגופיה, זהב מנצנץ. לקחתי אותה והחזרתי אותה למקומה על הקמיצה.

הכל שב למקומו.

***

הוא משחק כדורגל בגינת הפירטים, השערים הם גבולות הדמיון. החולצה הצהובה שלו בולטת מרחוק. הוא צוחק, רץ, בועט וצועק לעבר הילדים. קולו נבלע בהמיית הגינה. היא יושבת לידי על הספסל ושואלת עם סנטר מלא עסיס, אבא, נכון שאני יותר חכמה מאייל, כי הוא חושב הרבה ואני עונה מהר. 
מיום ליום הערב יורד יותר ויותר מוקדם. אני מסתכל על השעון. עוד מעט מקלחות, חביתה עם נקניקיה וסלט ירקות, טלוויזיה. 

צ׳יפופ, אני קורא מרחוק, בוא, כבר מאוחר, צריך ללכת, יש לך עוד שיעורי בית לעשות, יש מילים שאתה צריך לקרוא.

בָּאָה

חַג

גַּנָּן

בָּחֲשָׁה

אַבָּא

• משפחה