גיאוגרפיה.
זה נראה כאילו יש אלף ואחת דרכים להגיע לירמיהו, בין אם זה מבן יהודה או אוסישקין ובין אם זה מדיזנגוף או רוקח, וגם אליהן, אפשר להגיע מאלף ואחת דרכים אחרות. אני אומר את זה כי חשבתי על זה רק היום, שלכל דרך יש את השעה הנכונה להשתמש בה, כי על דיזנגוף אפשר לנסוע רק בלילה כי ביום הוא שמור לתחבורה ציבורית, ובאוסישקין אפשר להשתמש אחרי הצהריים, כשאין כוח לעומס על רוקח, ובבן יהודה נחמד לנסוע בשעות הבוקר המאוחרות, לראות אנשים יושבים בקרני הרחובות, שותים קפה וקוראים עיתון. אני אומר את כל זה כי זה לא מובן מאליו, כי בכרמיאל לכל מקום יש רק דרך אחת להגיע, וגם אם זה לא לגמרי נכון ובעצם יש אינסוף דרכים כמו בתל אביב, אז עדיין, יש רק דרך הגיונית אחת שיכולה להתקבל על הדעת, כאילו שבעצם יש רק אפשרות אחת, וכל השאר לא ממש נחשבות, ולפיכך, גם לא ממש קיימות.

מילואים.
אני יוצא למילואים שבוע הבא. שלושה ימים איפשהו בנגב. פעם זה היה מרגיז אותי, וכל פעם שהייתי מקבל את הצו הייתי מסנן מבעד לשפתיים, יא אללה, איזה זין. עכשיו זה כבר לא ככה, ואני אפילו מקבל אותם בברכה. יש משהו מרגיע בניתוק הזה, שלושה ימים בלי מחשבים, אינטרנט, עבודה, לימודים, יחסים. שלושה ימים של אוויר, אפילו לא צריך לחשוב על מקלחת וצחצוח שיניים הופך לפריבילגיה. לפגוש חברים שהרבה זמן לא ראיתי, לדבר איתם על מרחב, זמן והוויה, תקועים בצהרי היום על איזו גבעה שכוחת אל באמצע המדבר, מחכים שדבירי יביא את ארוחת הצהריים כי וואלה, אנחנו רעבים וכבר הספקנו לגמור את כל הבייגלה שאשתו של אליאס שמה לו בתיק.

עצבות.
איכשהו יוצא שאני כותב רק כשאני עצוב או כשיש איזו אישה שמשגעת אותי. זה נראה לי קצת בעייתי כי סך הכול יש לי הרבה מה להגיד, אבל כשרע אז רע, וכמו הדרכים שמובילות לירמיהו, אז אפשר למצוא אלף ואחת מילים כדי להביע את העצבות או את התוגה או את היגון, אבל השמחה או העליצות או האושר הרבה יותר פשוטים ונהירים, וזה נדמה כאילו שבעצם יש רק דרך אחת להביע אותם, רק שלא תמיד מתחשק להוציא אותם לאור, או שפשוט מרוב שהם נראים כברורים מאליהם, אז רק המחשבה על אמירתם נראית מיותרת.

גיאוגרפיה.
אני חושב שלא משנה מה ולא משנה מתי, תמיד ארגיש כמו הילד הקטן מהפריפריה.