בהתחלה היו שמיים כחולים, נקיים מעננים ומסמאי עיניים, שבקו האופק נחתכו על ידי מצוקים חדים והרים צהבהבים מאובקים. הרים שמקיפים מכל עבר, את המכתש הזקן והגדול ואת כביש הזפת השחור שנסלל אליו, נמתח ממנו ואליו כמו עורק נחושת שחלודה מכרסמת את שוליו. הם נמצאים מכל עבר כאילו מזדקפים מתוך עצמם, נמתחים בגו זקוף ומתבוננים על המרחב הצהוב המכוסה בבני-שיח ושיחים, בצלף קוצני וערטל מדברי, קבעו להם כמשכן את המדבר היבש הזה, משקיפים על הסובב אותם, קדמוניותם כמו פורצת מתוכם ללא הרף, מעמקי האדמה, מתנקזת ועולה בין השכבות הרדומות, בין אבן החול והגיר והקירטון, זורמת בנקיקים היבשים ומציפה את הכל כמו ערפל שאת נוכחותו אי אפשר לראות אלא רק להרגיש, כאילו מנסים להשתמש בכל אמצעי שיאפשר להם להביע את עוצמתם החרישית וארוכת השנים, להכריז על עובדה שלא ניתן לערער על קיומה – אנחנו כאן, בין אם תרצו ובין אם לאו, והיינו כאן הרבה לפניכם, וכפי שזה נראה, נהיה פה גם הרבה אחריכם.

החושך מגיע בהינד עפעף, מפגין את עצמו באופן מיידי, לא משאיר זמן להסתגלות ולהתרגלות בין אור השמש לבין אור הכוכבים שמאירים את האדמה בלובן נוגה. מראש ההר ניתן לראות את האלות האטלנטיות שפורשות את ענפיהן ומרשרשות בעליהן ואת הזאבים שתרים את הארץ, מרחרחים אחר שבילי ריח נסתרים, מחפשים טרף. צינה מדברית מתדפקת על יריעות אוהל, מרעידה אותן בנגיעות בוטות של רוח פתאומית, כזו שבשנייה אחת מכה בחוזקה ובשנייה לאחר מכן נעלמת למקום אחר. מבעד לחשרת האפלה שני גופים נצמדים זה לזה, מחופרים מתחת שקי שינה, לא מתוך להט יצרים אלא מתוך הרצון הבלתי נמנע לחום. האוזניים צמודות לאדמה, מבעד לשק השינה ומזרון הגומי הדק, יכולות לשמוע את תנודת האדמה, את תזוזת הלוחות הטקטוניים, את נשימתה המתמדת והלעולם לא נגמרת. בכי צבועים נשמע מאחת הגבעות הסמוכות ושני הגופים מצטנפים זה לעומת זה, מתהדקים, מודעים לקטנותם, כאילו מכירים בנוכחותם הארעית.

בבוקר היא אומרת, אתה יודע, היה לי חלום מוזר, לא יודעת איך התחיל, אבל מצאתי את עצמי שוב פעם על הגבעה הזו שעליה אכלנו ארוחת צהריים. לבשתי את המכנסיים של מדי הב' שלך וגרבתי את הגרביים העבות שלך, אלו שאתה תמיד לוקח כשאתה יוצא למילואים ארוכים, והלכתי מזרחה, לכיוון השמש. אני זוכרת שהלכתי הרבה, או לפחות, הרגשתי שאני הולכת הרבה ושכל הזמן הזה ההרים לוטשים בי את מבטם, כאילו שמחכים לראות מה אעשה עכשיו. הרגשתי שהשמש מתחזקת, מתחממת יותר ויותר כמו נורת ליבון על סף פיצוץ, ושלמרות זאת אני בכלל לא מזיעה. פתאום הרכנתי מבט, חשבתי שראיתי נחש, אולי צפעון שחור, אבל לא ראיתי כלום מלבד ההבנה שהכתה בי שבעצם כל הזמן הזה לא ליווה אותי הצל שלי, ונבהלתי, ואגרפתי את כפות הידיים שלי בכיסים הצדדיים של המכנס, ואצבעות יד ימין סגרו על כדור שנפל לך מהמחסנית בפעם האחרונה שהיית בצבא. ואחר כך אני כבר לא זוכרת כלום.