זה לקח לי קצת זמן, עשרה חודשים, אבל בסופו של דבר הצלחתי לסיים את 'החיים: הוראות שימוש' של ז'ורז' פרק. קצת קשה לי להתייחס לספר הזה כמו לכל ספר אחר כי זה לא ספר סטנדרטי. אפשר למצוא בו מין תיאור כירורגי, רחב ומקיף של בניין פריזאי על ציר זמן של 140 שנים ושמספר על קורות הדיירים, אלו שישנם עכשיו ואלו שהיו לפניהם. אפשר לדעת מה יש בכל דירה, אלו טפטים נמצאים על הקירות, מאיזה סוג של עץ בנוי שולחן האוכל ואלו ציורים תלויים על הקירות. אפשר להכיר את ההיסטוריה והמשפחתולוגיה של דיירי הבניין, ובעיקר, אפשר לדעת מה עושה דמות בכל רגע נתון.

ב'חיים: הוראות שימוש' לא ברור מהו נושא העלילה ומי הן הדמויות הראשיות. נראה כאילו פרק עושה את זה בכוונה, בדרך כלל המסגרת באה לשרת את הדמויות ולתת להן את קו האופי שלהן, אבל פה זה אחרת, הדמויות משרתות את המסגרת, כאילו שפרק בא ואומר, הדמויות הללו הן בסך הכל תפאורה ומה שחשוב באמת הוא הבניין ברחוב סימון-קורבליה 11.

אני אומר את כל זה כי יום לאחר שסיימתי את הספר הזה התחלתי לקרוא את 'וזרח השמש' של המינגווי והפער בין שני הספרים הללו היה מאוד עמוק, כי אצל המינגווי, או כמו כל ספר רגיל לצורך העניין, טיב הכתיבה והספר מאופיינים ביכולת של הסופר להביא את הקורא לכדי הזדהות עם הדמות הראשית האנושית, ואם לא הזדהות אז לפחות עם איזו תחושה של הכרות. המינגווי יודע לעשות את זה יפה מאוד, הוא משחיל את עצמו לתוך הכתיבה ותוך כדי כך מצליח לרקום תחושה של אינטימיות בין הקורא לגיבור העלילה עד כדי כך שבסופו של דבר נוצרת ההרגשה שכשאתה קורא את הספרים של המינגווי אתה בעצם גם קורא את המינגווי עצמו, שבעצם רוברט ג'ורדן, תומאס האדסון, ג'ייק בארנס וניק אדמס, הגיבורים של הספרים שלו, הם בעצם דמות מראה של המינגווי.

'החיים: הוראות שימוש' הוא מאוד שונה מהבחינה הזו, ולו רק משום שהדמות הראשית של הספר היא הבניין. פרק לא שואף להבנות עולם מסביב לדמויות שלו, הקורא לא באמת יודע מה מוביל ומניע את הדמויות, פרק מתאר את הדמויות מבחוץ, הוא לא מציג את ההתרחשויות הפנימיות של הדמויות, ולא מוביל אותו פנימה, למה שחשוב באמת – לרגש שמפעיל אותן.

אני אומר כל זאת, ואף על פי כן. אף על פי כן כי בתוך ים השחקנים, הדירות והזמנים שפרק מתווה עבור הקורא, יש את ברטלבות', הדייר מהקומה השלישית. ברטלבות' לוקח על עצמו משימה – המשימה צריכה להיות תלויה רק בו, היא צריכה להיות פשוטה ולא ראוותנית או הירואית, היא צריכה להיות מורכבת מפעולות שיחזרו על עצמם, כל אחת במקום שונה ובזמן אחר, ולבסוף, "הפרויקט יהרוס את עצמו ככל שילך ויושלם". הוא מחליט לנדוד בעולם ולצייר כ-500 נמלי ים, להדביק אותן על לוח עץ שממנו יווצר פאזל מ-750 חתיכות. לאחר שהפאזל ישוחזר הוא יחלץ ממנו את הנייר ויחזיר אותו למקום הממשי בו צויר. שם, באמצעות נוזל מחטא, הוא ינקה את נייר מהציור והצבע עד שיישאר נייר לבן, שלם ובתולי:

"וכך שום עקבות לא יוותרו מן הפעילות הזאת לאחר שהעסיקה את מחוללה במשך חמישים שנה."

'החיים: הוראות שימוש' בא לשחק עם הזיכרון. פרק, בדיוק כמו ברטלבות', מקפיא תמונת זיכרון ולאחר מכן מפרק אותה חלק אחר חלק, קומה אחר קומה, דירה אחר דירה, דמות אחר דמות, עשור אחר עשור. כמו ברטלבות', הרגש נעדר מפרק, וגם אצלו, זו בחירה מודע ושכלתנית, אבל בניגוד אליו, פרק יודע שלא באמת אפשר למחוק את הרגש מהזיכרון, שאי אפשר להיות ניטראלי כלפיו, ולא משנה עד כמה הוא יתואר עובדתית ועד כמה הוא יוגבל לטכניקה הקרה של המילה, הזיכרון תמיד יהיה חלק מהמרחב הרגשי של האדם.

הן פרק והן ברטלבות' מצליחים לתעד את הזיכרון וגם לפרק אותו, אבל פרק, בנוסף לכל גם מצליח להראות שבסופו של דבר כל דמות היא לא רק חלק מפאזל ענק בצורת בניין משותף אלא גם חלק מעצמה, חתיכה שעומדת בפני עצמה, חתיכה שמהווה עולם בזכות עצמה. בעשותו כך הוא מותח ביקורת על הניסיון של ברטלבות' – אנחנו לא באמת יכולים להשמיד את הזיכרון כי הוא תמיד איתנו, תמיד חלק ממי שאנחנו, ולא משנה עד כמה מנותקים נשתדל להסתכל על העולם, הוא תמיד יהיה מורכב מחתיכות קטנות של רגש.

• ביקורת
• המינגווי