לא ברור לי מה הטעם בצביעת בניינים אם גם ככה אחרי מעט מאוד זמן הם מתכסים בפיח המחניק והמוכר הזה של מכוניות ואוטובוסים. הרי אין הרבה דברים שהסוף שלהם ידוע מראש, ואיכשהו נדמה לי שבגלל זה אנחנו מתעקשים על ביצוע המעט שאנחנו כן יודעים את הסוף לגביהם, לא בגלל התוצאה המוגמרת כמו התחושה שמזל שיש דברים שאנחנו כן יכולים לקבוע לגביהם. כמו צביעת בניינים.

אני אף פעם לא מתווכח על דברים שאני לא יודע לגביהם. לך תדע איפה תיפול. אם אני לא יודע אז אני פשוט לא יודע ואין הרבה שאפשר לעשות בנידון. העניין הוא שכל שהזמן עובר ככה אתה מבין שאתה יודע פחות ופחות, ואז לא נשאר הרבה מעבר להרפות ופשוט לקבל את מה שמציע היום.

הייתי איתה בים לפני כמה לילות. כמה דקות לפני שחזרנו הביתה אמרתי לה שיש בעיה עם כל הספרים האלו שאני קורא. מה עוזרות לי כל המחשבות האלו, שאלתי, אם גם ככה בסופו של דבר אני מגלה שאני לא יודע כלום. הייתה שתיקה של כמה רגעים ואז היא הצביעה על הנקודה המנצנצת הזו שראינו בשמיים, תראה, היא אמרה, חשבנו שזה כוכב אבל זה בעצם מטוס שמגיע מפריז, וממש באותה השניה הוא עבר מעלינו.

• היא
• ספרים