בלילה, בחוף הבונים, אחרי שאתה יוצא מהטבילה הקצרה במים, זו שבה אתה נכנס אליהם ערום ועריה, משאיר את בגד הים על קו החוף, לא יכול לראות את הצבע הכחול של המים אלא רק להתעטף בחשיכה המחבקת מכל הכיוונים ובמשיכה הבלתי נמנעת שלהם, זו שבה אתה מרגיש אותם מלטפים אותך בכל מקום ומקום, מחליקים בין הזרועות והשכמות והרגליים והישבן, והחמימות שלהם נוגעת בך בכל המקומות האלו שכבר שכחת מקיומם, ולרגע אחד קצר, כזה שקל מאוד לפספס, אתה יכול להרגיש כאילו אתה והמים הכחולים הנפלאים הלו תמיד הייתם ביחד ושאף פעם בעצם לא נפרדתם אחד מהשני וגם לאחר שתצא מהם כשהם מטפטפים מאפך ומסנטרך, אז גם אז, הם תמיד יהיו חלק ממך.

ואחרי שהייתה בזכותך לחוות את כל זה, אתה יכול לשכב על המחצלת שליד המדורה, להתכסות בשמיכה דקיקה של קיץ שתספוג לתוכה את טיפות המלוחות שנשארו על עורך, להקשיב למגע הראשוני של הגלים בחול, מין ליחשוש שכל הזמן חוזר על עצמו, כאילו אין סוף לסודות שהם יכולים לגלות לגרגרים ולשברי הצדפות, ואחרי שהתרגלת לזה, לעובדה שיש דברים שתמיד יהיו בך בדיוק כשם שיש דברים שאף פעם לא יוכלו להיות חלק ממך, אתה יכול להירגע ולהשתחרר ולחשוב על הכול כאילו היה חדש, על בקבוק הוויסקי שהשארת בבית ושנשארה ממנו לגימה אחרונה ועל הספר שהגעת למחציתו ושאתה מפחד להמשיך בקריאתו כי אתה יודע שיקרה משהו רע בסופו, אבל יחד עם זאת גם יודע שהסוף, כמו כל דבר אחר, הוא בלתי נמנע וגם אם זה ייקח הרבה זמן, גם את הספר הזה מתישהו תסיים לקרוא.

בסוף אתה תמיד חושב על נשים. אם אין לך אישה אז אתה מצטער על העדרה מחייך, ואז אתה נזכר בכל הנשים שהיו לך, איך כל פעם הן הפתיעו אותך מחדש ואיך בכל פעם כזו הרגשת מחדש את עצבותן. איך ידעת איתן לילות ארוכים של אהבה ומילים בין סדינים נקיים בחדר עם וילונות מתנפנפים ואיך הזיכרון של הלילות הללו לאט לאט מתפוגג במרוצת הזמן. אם יש אישה בחייך אז אתה יכול לנשום לעומק ולהרגיש טוב ומלא ונכון וחסר פחד, ופתאום להבין עד כמה הפחד מכביד עליך וכמה טוב להיות בלעדיו וכמה מהר הוא מוביל אותך לחשש ובהלה, ואתה יודע שאתה צריך להעריך את הרגע הזה עכשיו שבו אתה קל ורגוע כי מחר כבר תהיה אחר, ואם לא מחר אז מחרתיים, כי במוקדם או במאוחר החששות יציפו אותך מחדש, כי ככה זה, כנראה שזה טבע האדם ויש דברים שלא משנה מה יהיה ולא משנה כמה תשתדל עדיין לא תוכל לשלוט עליהם.

ואתה יודע את כל זה ובנוסף לזה אתה גם יודע שעכשיו, עם רחש הגלים וריצוד הלהבות וליטוף הרוח, עכשיו זה הזמן הנכון לחשוב עליה ישנה במיטתה, חלון פתוח ומאוורר שנע מצד לצד, שמיכה קלה על מותניה מגלה בטן רכה, שיער סתור על לחייה ועיניים עצומות, חולמות. ובערב, כשהיא תראה מבעד לחלון שאתה מגיע, היא תצא מבעד לשער עם השמלה הלבנה הזו שאתה כל כך אוהב, זו ששוליה מתבדרים, והיא תתקרב והיא תחבק והיא תגיד לך, יהונתני, יש לך ריח של ים.

• היא
• יחסים