בחמש אחר הצהריים יש חדשות. גם בשש. בשבע יש חדשות בידור ובשבע וחצי יש חדשות כלכלה. בשמונה יש חדשות שמסכמות את כל היום שהיה ובתשע יש ריאליטי. אחר כך, לקראת אחת עשרה יש חדשות שמסכמות את החדשות של שמונה, באחת עשרה וחצי יש חדשות כלכלה גלובלית ומיד לאחר כן יש תכנית חדשות שמראה את כל מה שהולך חזק ביוטיוב.

לפעמים לא ברור מה יש יותר, חדשות או תכניות של חדשות.

בתשע, אחרי החדשות של הערב ולפני החדשות של הלילה, רואים אנשים שמקריבים קורבנות. הם מכינים אוכל ומגישים אותו כמו עולה, מניחים על המזבח, שולחן שיש באמצע אולפן טלוויזיה, ומתפללים שאלוהים יקבל אותה. שתי דקות לפני זה הם סיפרו על ילדות עשוקה/בגרות מוחמצת/געגועים לסבתא מרוקאית/כל התשובות נכונות ועכשיו, אם ירצה השם, הם במרחק פסיעה אחת מגן עדן. לאלוהים לא קל. לחיים כהן תמיד קשה להגיד 'לא', יונתן רושפלד דן באריכות על הטכניקה, אייל שני מתחבט בזיכרון הבלתי נמנע של החלמון ומיכל אנסקי שם רק מתוקף הזכות לייצוג נשי. ברקע יש מוזיקה חרישית ומותחת, הגברת עם החצ'יפורי מחכה לגזר הדין, אגלי זיעה נראים על מצחה, במין תחושת לחץ בלתי נמנעת היא ממוללת את קצה חולצתה ואפילו מפוקקת אצבעות כף ידה הימנית. עוד כמה דקות יגיע גזר הדין, אבל בינתיים, פרסומות.

בערוץ המקביל, בזמן שגברת חצ'יפורי מתקרבת בצעדי ענק להתמוטטות עצבים, השחיין האולימפי אומר לבחורה שהוא מתחיל להרגיש, אבל לא אליה אלא למישהי אחרת. הבחורה יושבת על הספה ומעשנת סיגריה. אבל תגיד לי, היא עונה, אם היא לא הייתה וזה היה רק אני, אז אתה חושב שהיה יוצא ביננו משהו, היא שואלת, והשחיין, מחבק את ברכיו ומהנהן עם הראש, כן, היה קורה איתנו משהו. הבחורה לוקחת שאיפה ארוכה מהסיגריה והמשיכה, אז אם ככה, בכלל לא ראית אותי כל הזמן הזה, כי אם היית רואה אותי אז היית בוחר אחרת, זאת אומרת, היית בוחר אותי ולא אותה. השחיין שותק. לרגע נדמה שהוא מתבלבל, לא לגמרי מבין את מי הוא צריך לראות ומה זה בכלל ייתן לו כל העסק הזה של הראייה. הוא מגרד את הפדחת ואומר, אבל תראי, אני חושב שאני מתחיל להרגיש אליה, וקצת קשה לי להכיל שתיים, גם אותך וגם אותה, אז יכול להיות שבאמת בחרתי שלא לראות אותך וכן לראות אותה, וברגע שהוא מסיים לדבר היא לוקחת במהירות שאיפה ארוכה מהסיגריה, והיא חושבת, יש לי מבזק חדשות בשבילך, אתה שובר לי את הלב.

הכול הולך פה יותר מדי מהר. בכל שנייה מתרחשת דרמה, בכל רגע קורה משהו הרה גורל. בחמש הדקות שהייתי בשירותים וול-סטריט נפלה בחמישה אחוזים, מרגול נעצרה לחקירה ואמא שלי אמרה שהיא רוצה לקנות דירה בקרית ביאליק. לפעמים אני לא עומד בעומס הזה של האירועים, בארעיות שלהם ובאופן שבו הם עולים על פני השטח. העולם כל הזמן מפעפע ומתחולל עד שבאופן בלתי נמנע הוא מתחיל לאבד מהחשיבות שלו, כי לא יכול להיות שהכול כל הזמן חשוב, זה פשוט בלתי אפשרי, ולכן אם אומרים לך שהכול חשוב, אז תזהר, עובדים עליך, זה לא באמת ככה. ובחלל הזה שנוצר אנשים מגלים עצמם, או ליתר דיוק, מוצאים את החשיבות בתוכם. ואז חלק חוזרים בתשובה, וחלק עושים קניות כל הזמן, וחלק מגלים את היוגה ועושים אותה שלוש פעמים בשבוע. ובעקבות החשיבות הזו שהם מוצאים בתוכם הם מוצאים את האמת שלהם, כאילו היא מקום שממנו שאפשר להגיע וללכת. אפשר לשמוע אותם אומרים, תראה, אני מדברת מהאמת שלי, או, תבין, זו האמת שלי ואני לא יכול להתכחש לה. אבל האמת הזו שעליה הם מדברים היא פיקציה, אפס, כי הסיבה היחידה שהם מכירים בה היא בגלל שמה כבר נשאר לך אחרי שהבנת שהעולם שמסביב הוא לא כזה מציאה גדולה?
אה, נכון, עצמך.

האמת?
התעייפתי.

• הוויה
• טלוויזיה
• תודעה