שישים שניות על המינגווי

נכתב על ידי תחת ספרים

אני חושב שהסיבה העיקרית שבגינה אני כל כך אוהב את המינגווי היא בגלל שכשאני קורא אותו אני יודע שהוא לא עובד עלי. אני אוהב את האופן הרציני שבו הוא מתייחס לכתיבה ואת הדרך הכנה שבה הוא מתייחס לעצמו בתהליך הכתיבה. כי הכנות הזו שלו לגבי עצמו וההבאה שלו את הכנות הזו לסיפור תמיד גורמת לי להרגיש שבעצם הוא כותב על עצמו. וזה משהו שהוא מאוד ייחודי לו ושאף פעם לא נתקלתי בו אצל סופרים אחרים.

ב”גן העדן” יש שתי עלילות שבסופו של דבר מתחברות לאחת – הראשונה, משולש אהבה לא ברור ומעורער בין דיוויד ולבין קתרין ומריטה, והשני, תהליך הכתיבה של דיוויד, סופר שמנסה (ומצליח) לכתוב סיפור חדש. מה שהיה לי כל כך נהדר הוא ההרגשה שיש בו אלמנט מאוד אוטוביוגרפי ומודע, משום שכשהמינגווי מספר על דיוויד כסופר הוא בעצם מספר על עצמו – הוא מתאר את ההתכוננות הרגשית שלו לכתיבה, את הצורך בספונטניות של הכתיבה ואת הידיעה שהכתיבה צריכה להיות ממוקדת וברורה. מה שעולה מהספר הוא בעיקר הכנות שלו לגבי הצורך לכתוב משהו אמיתי, אמיתי לא מהבחינה של ההתרחשות הפיזית אלא מהבחינה של הרגש, זאת אומרת, שהרגש שעליו הוא כותב ושאותו הוא רוצה להעביר צריך להיות ברור ומדויק אחרת הוא פשוט לא יהיה נכון. זה בעצם מה שעושה את המינגווי כל כך אותנטי, הוא תמיד מודע לקיום שלו כסופר ולכובד האחריות שהקיום הזה טומן בחובו, והוא יודע שהוא צריך למלא את התפקיד הזה על הצד הטוב ביותר אחרת הוא מאבד את ההצדקה שלו לעצמו.

המינגווי היה פצוע כרוני (רסיסים מפצצות מרגמה במלחמת העולם הראשונה, תאונת מטוס באפריקה והיד עוד נטויה), אלכוהוליסט, פרנואיד וסבל מדיכאון. בסוף ימיו הוא טופל במכות חשמל שמחקו לו את הזיכרון ואת היכולת לשחק עם המילים, ועבורו, גם את המהות של כסופר. ובגלל שאם הוא לא סופר הוא לא קיים, אז החליט לגמור עם שני כדורים של רובה ציד.

"אתה לא יכול לעשות כלום חוץ מלנסות ולכתוב את זה כמו שזה היה. אתה חייב לכתוב כל יום הכי טוב שאתה שיכול, ולהשתמש בכאב שיש בך עכשיו כדי להבין מאיפה הגיע הכאב המוקדם שלך. ואתה מוכרח תמיד לזכור את הדברים שהאמנת בהם, כי אם תזכור אותם הם יהיו בכתיבה שלך, ואז לא תבגוד בהם. הכתיבה היא ההתקדמות היחידה שלך." (ארנסט המיגנווי, מתוך “גן העדן”)