מסע אל קצה הלילה
אני רע בלכתוב עד כמה המצב גרוע. זה לא שאין לי מה להגיד אלא שיש כאלו שיודעים לעשות את זה הרבה יותר טוב ממני. הם, בניגוד אלי, מצליחים להסביר בדרך מאוד עניינית ומדויקת מה הבעיה, יודעים לאבחן את מושא הביקורת ולנסח אותו מעורר קנאה. אין פה עניין של בטחון עצמי נמוך אלא של הכרה בעובדה קיימת, אז בסדר, את העבודה בשדה הביקורת החברתית אני משאיר לטובים ממני, כנראה שככה זה צריך להיות.
את מסע אל קצה הלילה לקח לי הרבה זמן לקרוא. התחלתי במילואים וסיימתי משהו כמו שלושה חודשים לאחר מכן עם הפסקות גדולות מאוד. כי האמת, לא נהניתי כל כך מתהליך הקריאה, אין פה סגנון כתיבה פרוזאי יוצא דופן ואין תיאורים שובי לב, וזה כנראה שדי מסתדר עם הטבע של סלין כסופר – לא רומנטיקן שמספר סיפורים משלהבי רגש אלא איש יעיל שעושה עבודה באופן מדויק וכירורגי.
אני לא אדבר כאן על העלילה (אפשר לקרוא תקציר שלה בוויקיפדיה) אבל כן יש משהו אחר שרציתי להגיד: סלין מספר על אירופה בתחילת המאה ה-19 שנמצאת אחרי מלחמת עולם חסרת הגיון. על מערכת כלכלית שמניעה את החברה ומובילה לאי-סולידריות חברתית וניכור. על קולוניאליזם מופרך וחסר תועלת. על צבא ומוסדות דת שפועלים למען האינטרסים שלהם. הוא ממשיך ומספר על חברה שבה המעמדות הן מעמד סגור, מעין קאסטות, ושהמאפיינים שלהם הם לא רק כלכליים-חברתיים אלא גם קיומיים, כי גם אם אדם נולד עני ואיכשהו הצליח לעלות רמה אחד בהיררכיה החברתית הוא ימשיך להתנהג ולחשוב כמו עני. העניין הוא, בסופו של דבר, שסלין לא נוקט אצבע מאשימה ואומר, הנה, אלו כל הסיבות שדופקות את המעמד הנמוך, אלא בא להצביע על נקודת מבט אחרת – ככה עובד עולם, תמיד יש את העשירים ותמיד יש את השפלים וכל ניסיון למצוא את החוקיות או הסיבתיות יהיה עקר. כי זו דרכו של עולם.
סלין יוצר דיכוטומיה מאוד ברורה בין הבורגנים השבעים והמדושנים לבין הבזויים והמנוצלים. על הפרולטריון הוא לא חוסך בביקורת, על חלקם הוא "מרחם" בכך שמתאר אותם כחסרי תודעה רחבה מספיק שלא מסוגלת לתפוש את התהליכים המנצלים שמסביבם שמובילים אותם למצבם, אבל בגדול, הוא מדגיש את חוסר ההרמוניה והסולידריות שבפרולטריון ומתמקד באותם אלו שלא פועלים למען סולידריות חברתית אלא שממשיכים לתפעל את הניצול פנימה כלפי השותפים שלהם למעמד, אלו שגונבים, משקרים ומתחמנים זה את זה.
את הנקודה השבירה הזו – הנקודה שבה במקום לשאוף לסולידריות חברתית הם ממשיכים לתפעל את המעגל הבזוי של הניצול – נראה לי שסלין מבקש לגלות לאורך כל הספר. כי המסע אל קצה הלילה הוא בעצם המסע לתוך מה שהוא רואה כקצה הנפש האפלה. זהו החיפוש אחר המקומות הנמוכים של נפש האדם בתוך המקומות הנידחים ביותר של החברה. את סלין אגב, מעניין לקרוא במיוחד לאור הצרפתיות שלו, כי לפעמים נראה שהמסע על קצה הלילה הוא בעצם הכרזת מלחמה על הגנום הצרפתי של ה-Liberté,égalité, fraternité (חירות, שוויון, אחווה), כי במהלך קריאת הספר אי אפשר שלא לחשוב שסלין קובע בנחרצות עמדה אחרת – אנחנו מושחתים מהיסוד ואין לנו תקווה.
"אבל רק אני, אני ולא אחר, כן, רק אני, הייתי על ידו עכשיו, פרדינן ממש אמיתי, שחסר לו מה שעושה בן אדם יותר גדול מהחיים שלו כשלעצמם: האהבה לחיים של הזולת. לי לא הייתה אהבה כזאת, ואם כן הייתה אז כל כך מעט, שלא היה כדאי להראות אותה בכלל. לא הייתי גדול כמו המוות, אני. הייתי הרבה יותר קטן. לא הייתי מאמין גדול באנושות, אני." (לואי-פרדינן סלין, מתוך “מסע אל קצה הלילה)
ואני, בכל מקרה, רוצה להיות אופטימי יותר.
מתאר את תחילת המאה ה- 20 לא המאה ה- 19 ואני אומרת שהוא התחיל לכתוב ספר על המלחמה ורק בסוף השלישי הראשון העלה פתאם את הנושא של הבורגנות מול העוני. בחלק הראשון של הספר בכלל לא הסתמן שזה הנושא שמעסיק את סלין והאמת? גם בהמשך הוא מבליח כל מיני ביטויים על עוני אבל המעשים שהוא מתאר לא בהכרח יש להם קשר לעוני. אני לא מבינה מה ההתלהבות מהספר הזה. יש בו מישמש של רעיונות לא מפותחים ועלילות מוזרות. מזכיר לי את "הבשם" של זיסקינד אם כי זיסקינד לפחות ידע על מה הוא כותב. יש בספר הזה כמה היבטים ספרותיים חשובים אבל לא יותר מזה.