השחיין האולימפי והרווקה נפרדו. המצלמות לא תיעדו אותם מתווכחים בלהט, מנפנפים זרועות וכועסים אחד על השנייה. הצופים לא זכו לראות את הפנים המאדימות ואת המבט המבולבל שבו הסתכלו זה בזו לאחר שהבינו שזה נגמר. סיפור אהבה שהתחיל בתוכנית ריאליטי בפריים טיים הצטמצם לאייטם קטן בוואלה סלבס ו-וואינט שבישר על מותה.

עכשיו, במקום תכנית על רווק שמחפש אהבה משודרת תכנית על זוגות נשואים לא מתפקדים, ואם ב-21:00 הם היו רגל אחת לפני הגירושין, אז ב-22:00, לא כולל 15 דקות פרסומות ובעזרת מטפל זוגי שמקבל משבצת פרסום קבועה אחת לשבוע, הם כבר מצליחים להבין את נפש האחר. כשכתוביות הסיום רצות על המסך אפשר לראות אותם יושבים מחובקים על הספה. הם אומרים, אני את שלי הבנתי, אי אפשר להמשיך ככה יותר, צריך לבוא ולתת ולהבין ולהקשיב, ועכשיו אני מקווה שנדע לעמוד בזה ביחד ולהמשיך לחזק אחד את השנייה, וזהו, צריך להתקדם הלאה ביחד ולעשות הכול כדי שמה שהיה קודם לא יחזור שוב, כי אי אפשר ככה יותר.

נשיקה מהירה.
פרסומות.

גם אחרי שלוש פגישות וחמישה טלפונים עם הבחור שארגן לנו את העניין לא הייתי סגור על כמה כסאות לבנים אני צריך לשכור. לא היה ברור איך מ-70 זה צמח ל-100 ואיך בדיוק צריך להושיב את כולם. איפשהו בין ישיבה אלטרנטיבית וספות קש לבין מספרי שולחנות ומקומות שמורים איבדתי את הידיים והרגליים. למי יש כוח לחשוב איפה כל אחד צריך לשבת ולמה הוא מוכרח לשבת דווקא ליד אנשים שהוא מכיר. למה אנשים לא יכולים פשוט לזרום עם המוזיקה הנחמדה שבחרנו לקבלת פנים ועם היין והקרפצ'יו והסביצ'ה טונה אדומה. כנראה שזה עניין בלתי נמנע, אנשים רוצים תחושה של סדר, בשביל הרגשת הביטחון המרגיעה הם צריכים לדעת איפה בדיוק הם יושבים, שהנה, אמנם באנו מכרמיאל/באר-שבע, וחתיכת נסיעה זו הייתה, לא סתם, נתקענו בצומת ההיא מיד אחרי שיצאנו מהבית, רמזור קצר, מה לעשות, אבל רגע, מה זה, איזה יופי, כבר עלינו על קיבוץ גלויות, זה אומר שעוד כמה דקות מגיעים כבר, זה הזמן לרענן את האודם, לסדר את החולצה בתוך המכנסיים, עוד רגע נרד מהאוטובוס, נכנס ונשלשל את הצ'ק לכספת וניקח את פתק ההושבה מהמלצרית הנחמדה שבכניסה וננשק את הכלה והחתן וננגב את אגל הזיעה מהמצח, כי בכל זאת, אמצע יוני בתל אביב זה לא צחוק, וסופסוף נוכל להתיישב במקום שלנו ולשתות כוס מים ולתפוס כמה רגעים לעצמנו ולהבין, בין נשימה לנשימה, מה בעצם הולך פה.

ברגע מסוים, כשהגיע האוטובוס עם האורחים מכרמיאל/באר-שבע והתחילה להצטבר מסה קריטית של אנשים, הפסקתי להבין מה בעצם קורה כאן. נישקתי הרבה לחיים וקיבלתי הרבה חיבוקים וזכיתי להמון מזל טובים ואמרתי הרבה תודה שבאתם, באמת, תודה, זה לא מובן מאליו. כדי להתרענן הלכתי לבר וביקשתי כוס של קאווה, יצאתי קצת כוסית, אני יודע, אבל היה לי חשוב להיכנס לחופה במצב פיכח וכוסית העראק שנתתי בהתחלה על בטן ריקה התחילה לתת את אותותיה, אז בסדר, שיהיה משקה של כוסיות, אין מה לעשות, העיקר לשתות משהו עם קצת אלכוהול. ואז הלכתי בין השולחנות והמשכתי להגיד תודה והחזקתי כוס ארוכה של קאווה מבעבעת ופיזרתי חיוכים לכל עבר, ועכשיו כשאני חושב על זה אז זה היה חתיכת קטע.

את החופה שלנו לא ליווה צלם וידאו וטקס הקידושין לא שודר בטלוויזיה. החיים המשותפים שלנו לא יזכו לחשיפה פומבית ולא ניתן יהיה לקרוא עליהם בעיתון. מדורת השבט לא תשפוט אותנו לטובה או לרע ופרסומות לא יחצצו בין שנה לשנה. המחוות היומיומיות שלנו, הנשיקה על השפתיים כשחוזרים הביתה מהעבודה, כוס הקפה המשותפת של יום שישי בבוקר, יתרחשו ביננו לבין עצמנו. הריבים שלנו יבלעו בקירות הבית, ולפעמים, כשיהיה קשה, הם יזלגו לאוזניהם של חברינו הקרובים, ואלו בתורם ישתדלו לנחם ולהגיד שכן, אנחנו מבינים, זה מצב לא פשוט ובטח שלא קל, וכן, היו דברים שנאמרו שלא היו צריך להיאמר, אבל תספרו עד עשר, את תראי את הצמיד הזה היפה הזה שהוא קנה לך ליומולדת, ואתה תסתכל על בגד הים שקיבלת ממנה בהפתעה, והנה, רק שני הדברים האלו לבדם צריכים להוות תזכורת מספיק טובה, כי הם לא היו מתקיימים אלמלא הכוונה והרגש והמחשבה שלכם זה כלפי את זו, אז תירגעו שניה, קחו נשימה, ותראו בעצמכם, כנראה שבכל זאת יש איזושהי סיבה שבגללה אתם אחד.

שבוע שעבר מצאו את הבוזון של היגס. איכשהו הצליחו למצוא את החלקיק הזה שמחבר בין כל החלקיקים בעולם ונותן להם קיום. את מה שמחבר בין בני אדם, עוד לא הצליחו לגלות.

• היא
• חתונה
• משפחה
• תל-אביב