מודה ומתוודא, אני אדם של קלאסיקות. מעניין אותי לקרוא ספר שנכתב לפני מלא זמן ולהבין מה בעצם עושה אותו לקלאסיקה. האסימון התחיל לרדת אחרי שקראתי את ‘האחים קרמאזוב’ של דוסטייבסקי (בתרגום המופלא של נילי מירסקי) והוא נפל באופן סופי אחרי שסיימתי לקרוא את ‘בין שתי ערים’ של דיקנס.

אז הנה תובנה אחת: מה שעושה ספר לקלאסיקה הוא עובדת היותו על-זמני. שהעובדה שהוא נכתב לפני מאה שנה לא מפחיתה מחשיבותו ומרמת הרלוונטיות ביחס לתקופה בה הוא נקרא.

בכל אופן, ‘בין שתי ערים’ הוא קלאסיקה, והנה כמה סיבות למה שעושה אותו כל כך מעולה לקריאה –

1. פרקים קצרים – בגלל שכל פרק הוא חמישה-שישה עמודים אז ממש נוח לקרוא את הספר לפני השינה. נכנסים למיטה, קוראים פרק והולכים לישון. ככה מקבלים תחושה של התקדמות ולא מרגישים כאילו הספר נתקע. אפשר, מה שנקרא, לאכול את הספר בביסים קטנים.

2. דמויות – הדמויות בספר מזכירות לי סצנה בסופרנוס: כריסטופר מתחיל לכתוב תסריט לסרט, כדי להבין איך לעשות את זה הוא נעזר בספר, משהו בסגנון של מדריך לתסריטאים מתחילים, וממנו הוא מבין שצריך שלדמויות בתסריט תהיה קשת, זאת אומרת, הן צריכות לעבור שינוי, להתפתח, לעבור תהליך. ב'סיפור בין שתי ערים' אין את זה, אין הפתעות בדמויות לאורך הספר, הן מאוד ברורות, או טובות או רעות ואין דמות שעוברת מסע שמשנה את האופי שלה מצד לצד. גם דמויות שלקראת סוף הספר מתגלה עליהן מידע חדש לא באמת משתנות. המידע הזה, אם כבר, יותר מתאים עצמו למי שהן מלכתחילה ומשלים את הסיפור שלהן על ציר הזמן. מבחינה זו, הדמויות הן קצת שטוחות וחד-ממדיות והקורא לא נמצא בתהליך התפתחותי איתן אבל מצד שני זה מקנה לדמויות יש אופי "ברור" ומאוד ברור קל להבין מניע כל אחת מהן.

3. בגלל התיאור הנהדר שלו את תחילת המהפכה הצרפתית וכיבוש הבסטיליה. הוא כותב את זה באופן כל כך מוחשי שנדמה כאילו אתה שם. ללקק את האצבעות.

4. היציאה מהפרט אל הכלל – כי הסיפור הזה לא סיפור של דמויות בלבד אלא גם סיפור של תקופה. דיקנס מסתכל על צרפת מלמעלה, הוא לוקח את המקומות והאירועים ההיסטוריים שמסביבם נרקם הסיפור והופך אותם לדמויות בשר ודם. לגיליוטינה הוא קורא "דמות הנקבה הרצחנית המכונה לה גיליוטינה" ומציג אותה כדמות מודעת ופועלת. את סנט אנטואן, רחוב בלב פריז שממנו יוצאת המהפכה הצרפתית, הוא מראה כישות דינאמית עם רגשות ותחושת קיום משל עצמה:

"הגיעה שעתו של סנט אנטואן להגשים את הרעיון הנורא של תליית אנשים במקום פנסי הרחוב כדי להוכיח מיהו ומה כוחו. הדם גאה בעורקי סנט אנטואן ונשפך מעורקי העריצות ושלטון יד הברזל – נשפך על מדרגות בית העירייה, שם שכבה גופת המושל… "תורידו את הפנס ההוא!" זעק סנט אנטואן כולו, ועיניו מזרות האימים חיפשו כלי רצח חדש."

5. אוניברסאליות – כי למרות שדיקנס מספר על אנגליה וצרפת בסוף המאה ה-18, 'בין שתי ערים' הוא ספר עלינו, על בני האדם, ולכן הוא תמיד יהיה רלוונטי. המהפכה הצרפתית, על שפיכות הדם שלה, אינה ייחודית לצרפת בלבד אלא אפשרית בכל מקום בו "ייזרעו אותם זרעי ניצול טורפני ודיכוי, הם ישובו ויצמיחו את אותו פרי באושים". הוא אומר, ישנם יחסי גומלין בין הסביבה וההיסטוריה לבין אדם, כל צד משפיע על השני, ולפיכך יש להעריך יושרה, הגינות, כבוד ואנושיות, משום שאלו יעצבו לא רק אותנו אלא גם את העתיד בו יחיו ילדינו.

• ביקורת
• סופרנוס
• ספרים