על 'יוליסס' של ג'ויס ידובר כאן עוד רבות (ומזהיר כבר עכשיו את מי שמתעתד לקרוא – יש כאן ספוילרים!).

התחלתי לקרוא אותו לא מזמן, לאחר שהנסיון הראשון שלי, כשהייתי סטודנט בירושלים – כשל. קראתי משהו כמו מאתיים עמודים ולא הבנתי כלום. לא מזמן חשבתי לנסות לקרוא אותו שוב, בכל זאת, מה שרואים מכאן לא רואים משם וכו', ואז ראיתי שיצא המדריך ליוליסס של חזי ועופר שלח, ואמרתי לעצמי, וואלה, אולי באמת כדאי לתת לזה סיכוי נוסף. אחרי חמישה פרקים שנקראו כל פעם שלוש פעמים, ובסיוע קל מהמדריך של שלח, אני מצהיר באופן רשמי – זה בנזונה של ספר. אף פעם לא קראתי כזה דבר.

זה ג'ויס

את הדיבורים על העלילה אני אשים בצד, אפשר למצוא את זה בויקיפדיה ובאלף מקומות אחרים באינטרנט. אותי מעניין האופן שבו ג'ויס כותב, ועכשיו אני מבין למה מתכוונים כשמדברים על זרם התודעה. נכון, יש את סאראמאגו ויש את פוקנר שכותבים את הדמויות שלהם במין תחושה של שחרור מתמשך אבל ג'ויס זה ליגה אחרת. האופן שבו הוא כותב את המחשבות האסוציאטיביות של הדמויות הוא מעולה ברמות-על, והוא מקפיד לתבל אותם במתחים שעוברים כחוט השני לאורך הספר, שׁיוצרים אווירה מתמדת של קונפליקטים בתוכה חיות הדמויות ועל בסיסה הן נעות – כמו אלו שבין המוסד של הנצרות הממוסדת והותיקן לגבי אנשי הדת שמרו בה וטענו שאפשר אחרת; בין הקתולים לפרוטסטנטים; בין אנגליה לאירלנד; בין סטיבן דדלוס, הדמות הספרותית של ג'ויס, שברח מדבלין לפריס כי נמאס לו מהאפרוריות שבה, אבל נאלץ לחזור עליה בכל כורחו עקב בגלל מות אימו.

נגיד, בפרק הראשון, סטיבן מנהל דו-שיח עם היינס, בחור אנגלי שמגיע לאירלנד, הם מקשקשים קצת, סטיבן לא מבסוט ממנו, וכשהם נפרדים:

– להתראות, אמר היינס, בפנותו אל סטיבן העולה בשביל, מחייך לגילויי הפראות האירית.
קרן של פר, פרסה של סוס, חיוך של סאכסוני.

"קרן של פר, פרסה של סוס, חיוך של סאכסוני" הוא פתגם אירי ישן שמציין שלושה דברים שצריך להיזהר מהם – מנגיחה של הפר, מבעיטה של הסוס ומהחיוך הערמומי של האנגלי (סאכסוני=אנגלי). אבל מה שכל כך מגניב בקטע הזה הוא שהפתגם לא מיוצג כחלק מדיאלוג, הוא לא נמצא בתוף מקף (שמיצג תשובה של צד ב') אלא מחוצה לו, במנותק לו. זו בעצם המחשבה שעוברת לסטיבן בראש, וזה מה שעושה את הקטע לכל כך מעניין לקריאה, כי המחשבה הזו מבטאת לא רק את חוסר האמון של סטיבן בהיינס אלא גם את חוסר האמון האירי באנגלי. יש פה אמירה שנובעת מהדיאלוג אבל חיה בזכות עצמה. היא כאילו לא חשובה, מין הערת שוליים, אבל זה לא באמת ככה, יש כאן גילוי תרבותי-חברתי-היסטורי שמהותי לאופן שבו הספר עובד ולרקע הכללי שבתוכם חיים הדמויות.

עוד דוגמא – בפרק הרביעי אנחנו מתוודעים ללאופולד בלום, הדמות העיקרית השנייה של הספר. הוא יושב במטבח ואוכל כליה מטוגנת בחמאה, קורא את המכתב ששלחה לו ביתו בת ה-15, מילי בלום, שנמצאת במאלינגר ולומדת צילום, וחושב עליה:

מילי גם היא. נשיקות צעירות: הראשונה. רחוק עכשיו, מזמן. גב' מאריון. קוראת בשכיבה עכשיו, פורטת את קווצות שערה, מחייכת, קולעת.
נקיפת חרטה רפה זרמה לאורך שדרתו, מתעצמת. זה יקרה, כן. למנוע. אין טעם: לא יכול לעשות כלום. שפתי-נערה קלילות מתוקות. יקרה גם לה. הוא חש את זרימתה של נקיפת-הלב מתפשטת בו. אין טעם לעשות עכשיו משהו. שפתיים מנושקות, נושקות, נשוקות. שפתי-אשה שופעות, מתוקות דביקות.

מאריון, הידועה כמולי בלום, היא אשתו של לאופלד, שבסוף הספר תבגוד בו עם מישהו אחר. לאופולד מבין שהיא תבגוד בו, הוא מבין שהיא תעשה את זה, הוא מתחיל במחשבה על מילי ועל הנשיקה הראשונה שתהיה לה ומיד עובר לנשיקה הראשונה שלו עם מאריון, משם הוא מגיע להבנה שהיא תבגוד בו ואין שומדבר שהוא יכול לעשות בעניין, ואז שוב פעם חוזר לנעורי הנשיקה הראשונה ולכובד המשמעות של נשיקה האישה, נשיקתה של מאריון. וזרם המחשבות הזה כתוב בצורה כל כך נהדרת שממש מתכווץ לי הלב. מבחינה טכנית, וזה בא לידי ביטוי באופן שבו ג'ויס כותב את המחשבות של הדמויות, יש כאן שימוש בנקודתיים כאמצעי טכני להרחבה, לדילוג בין מחשבות. הנקודתיים שונות מהפסיק בכך שהן לא מבטאות תהליך אלא יחסים בין מחשבות, וזה משהו אחר לגמרי שאני מאוד אוהב ומעולם לא נתקלתי בו באף ספר אחר.

טוב, נראה לי שמספיק. אני יכול להמשיך ולדבר על הספר, אבל אשמור קצת.
ההמשך יבוא.

• ביקורת
• ג'ויס
• יוליסס
• ספרים