גשם
אני שוכב בתק"ש עם הראש על הקיטבג. דבירי מגיח מהחושך, אומר, תקרא לכולם, אבל כולם כבר פה, אין מקום אחר ללכת. אני מתיישב, מפהק, אלחנדרו מגיח מאחוריו, ליאוניד יושב בצד, קוסטה מנקה את המשקפיים עם הגופייה הלבנה שמתחת למדים. דבירי אומר, זה הולך לקחת זמן, כל העסק הזה, תתחילו לארגן לעצמם סבב יציאות לשבועיים הקרובים, לא אכפת לי מי הולך ומתי, אבל תמיד צריכים להיות פה שניים ואלחנדרו משתחרר ביום חמישי. אה, ויש לכם חצי שעה לתת לי רשימה.
אלחנדרו משתחרר מחרתיים, קוסטה רוצה להיות בבית בשבת, ליאוניד רוצה לשתות בשנה החדשה, ולי זה לא משנה. ככה או ככה אחזור לפה. ליאוניד מוציא את פנקס מהכיס, ברקע נופל פצמ"ר, הוא מארגן רשימה בעשר דקות, אני והוא יוצאים היום, חוזרים בחמישי בבוקר. קוסטה יהיה עם הילדים בסוף השבוע. אלחנדרו לא יבוא לפה יותר. אני אומר לליאוניד, רק שלא יהיה גשם, נעשה לי לא טוב עם כל הבוץ הזה, ואני מראה לו את שכבת הבוץ שדבוקה לי לסוליה. הוא מסתכל, עזוב אותך בוץ, תארגן את התיק שלך ונעוף מפה כבר, והוא בקושי מצליח לסיים את המשפט ונשמעת נפילה נוספת של פצמ"ר. הפעם קצת יותר קרוב. אני נזכר שכשהייתי ילד קראתי בספר שאחרי שרואים ברק צריך לספור עד ששומעים את הרעם. אם זה שלוש שניות אז הברק הכה שישה קילומטרים ממני. אם זה שניים אז זה רק ארבעה. ליאוניד דוחף אותי בעדינות. לאן נעלמת, הוא שואל, זה היה 700 מטר מאיתנו, אני משיב. הוא מושך בכתפיו. אני מחזיר את הספר לתיק. העבד, של בשביס זינגר.
בפינת הקפה המאולתרת ליאוניד נותן לדבירי את הרשימה. הוא מסתכל, מקפל אותה, ושם בכיס השמאלי. אבי ותומר לא יודעים איפה למגן את האוהל. לפני המיגוניות, אחרי המיגוניות, או מצידן הימני. אבי מפרק סופגניית אינתיפאדה. הרביעית שלו היום. כשהוא מגיע לריבה הוא מחייך, העיניים שלו מצטמצמות ואפשר לגלות קמטים מסביבן. כאילו לא ראה ריבה מימיו. אני מגרד עם מקל את הבוץ מהנעליים. שאיפה אחרונה מהסיגריה, אני מעיף אותה למיגונית, היא מתנגשת בקיר, פגיעה חזיתית, ניצוצות ניתזים. דבירי אומר, יאללה, סעו מכאן כבר, ופתאום נשמעת נפילה. תומר אומר, זה היה קרוב, ואני נזכר איך כשנפגשנו בהתחלה, בבסיס, לשיחת פתיחה, יעיש סיפר בדיחה על אשתו וכולנו צחקנו.