בפסח, אחרי שנכנסתי להתקף חרדה קל, שלחתי למנחה שלי את הטיוטה של הפרק שדן בסוגיות הפרטיות בפייסבוק. היא אמרה שיצא סבבה, אז אחרי כמה סופי שבוע שבהם לא נגעתי בתזה – היום חזרתי לזה, ואפשר להגיד שסיימתי את החלק שמסביר מהן סוגיות הפרטיות הכלכליות בפייסבוק.

קצת קשה לי עם החלק הזה כי באופן לא מפתיע הטענות על בעיות פרטיות בפייסבוק משכללות את השיח המרקסיסטי. הן מכניסות מונחים של "עבודת חינמית" (free labour) וקומודיפיקציה (commodification) של המשתמש אבל אפשר לזהות בתוכן בקלות את הטרמינולוגיה המוכרת של משאבי ייצור והון. יש משהו בטענות האלו, אי אפשר להתחמק מזה, אבל כשזה מגיע לטיעונים הצפויים של ניצול אני אוטומטית לוקח צעד אחורה ומתחיל לפקפק בתקפות שלהם. לדעתי זה הרבה יותר מורכב מזה, ומניעים כלכליים בלבד לא יכולים להסביר את הכול. בטווח הארוך זה לא מחזיק מים. בכל אופן, מה שנדרש ממני בחלק הזה זה רק להציג אותן ולא להגן עליהן, ככה שזה לא היה כזה נורא. אני חושב שאגע בטענות הללו במסגרת הפרק של הדיון והמסקנות כי יש לי מה לומר עליהן.

אין רשימת אלבומים שהתנגנה בגלל שהלכתי למיזנטרופ. רציתי להרגיש את האווירה של יום שישי והתבאסתי לשבת בבית, אז ישבתי שם. זה לא עזר לי להרגיש את האווירה המיוחלת. מה שכן, הם ניגנו שם מוזיקה קלאסית וזיהיתי את התשיעית של בטהובן. גם זה משהו.

 יום שבת

קשה להאמין אבל נראה לי שסיימתי את הפרק הזה. השלמתי את החלק שמדבר על התפוצה של המידע בפייסבוק, זאת אומרת, שהתפוצה של המידע היא פונקציה של מעגלי חשיפת המידע ומנגנון ניהול הפרטיות הבעייתי. עכשיו, מה שנותר לעשות זה להדפיס את הפרק, לקרוא אותו כמו שצריך ולראות איפה צריך להדק אותו, אבל בגדול – זהו, הוא גמור. פרק של 30 עמודים. מגניב.

ואלו האלבומים שהתנגנו ברקע –

Nik Bartsch’sRonin – Holon

Tingvall Trio – In Concert

Arlid Andersen – Live at Belleville

דוגרי?

אני קצת בשוק. מתחיל להריח את הסוף.

הערת שוליים

כשהייתי ילד, באזור חטיבת הביניים-תיכון, היו מלא דברים שלא אהבתי או לא רציתי לעשות, אז הייתי דוחה אותם לאחר כך, גם אם ידעתי שכדאי לתקתק ולסיים אותם. אז אבא שלי היה אומר שאני סולח לעצמי, שאני יודע מראש שזה לא בסדר מה שאני עושה ולמרות זאת מוותר לעצמי, מחליק את זה עד לפעם הבאה.

התחלתי ללמוד באוניברסיטה שלושה חודשים לאחר שהשתחררתי מהצבא. כל השנה האחרונה שם הרגשתי שהמוח שלי מתנוון ושיש מלא דברים שאני רוצה לדעת אז חצי שנה לפני השחרור נרשמתי ללימודים. תואר ראשון במדע המדינה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. ככה יצא שב-16 ביולי 2003 הזדכיתי בבקו"ם על ציוד הא' שלי, וב-20 באוקטובר נסעתי עם אבא שלי למעונות בהר הצופים בירושלים, מעמיסים על הסובארו את כל הדברים שאצטרך שם, במיוחד את המערכת עם הרמקולים הגדולים, אלו שיש לי עד עכשיו ושאיתם סיימתי לראות לפני שעה את הפרק האחרון של הסופרנוס. בגלל שהתחלתי ללמוד בן 21 וחצי, יצא שכל החברים שהכרתי היו אחרי טיול בהודו או בדרום אמריקה, מבוגרים ממני בשנתיים-שלוש. אני זוכר שכולם שאלו אותי, נו, ומה אתה הולך לעשות עם תואר ראשון במדע המדינה ויחסים בינלאומיים, ולי זה ממש לא היה משנה, הייתי אומר, וואלה, אני צעיר, ממש ילד, בזמן שאני אסיים את הלימודים יש כאלו שרק יתחילו, אז אם משהו לא מסתדר – לא נורא, תמיד לי את הזמן לתקן.

לפני משהו כמו חצי שנה הבנתי שנגמר לי הזמן שחשבתי שיש לי ונזכרתי במשפט של אבא שלי. איך את התזה הזאת, שאותה אני סוחב כמה כבר שנים, יכולתי לגמור מזמן. במקום ללמוד בסופי השבוע, הלכתי לים, ובמקרים שכן הצלחתי לשבת עליה, בהיתי בוואינט או גנבתי הצצות בפרקים של סדרה שאותה הייתי מוריד. והאמת, זה מבאס. כי עכשיו אני מסתכל אחורה ורואה איך הזמן נשרף, איך תמיד היה את הסופשבוע הבא שאותו הבטחתי לנצל, או, יהיה בסדר, חופשת פסח אוטוטו מגיעה אז אני אשריין לי כמה ימים ואתן עבודה. אבל האמת? זה לא קרה, והנה, אני מפגר בשנתיים-שלוש לעומת התכנון המקורי.

אני לא אומר את כל זה מתוך עצבות גדולה, אלא מתוך הבנה מאוחרת לגבי עצמי. יש גבול למידת האשמה שאתה יכול להטיל על הנסיבות שהובילו אותך למה שאתה עכשיו. אז בסדר, לא הייתה לך משפחה אידיאלית (למי כן?), לא תמיד קנו לך את כל מה שרצית, ואיך נאמר, לא היית הילד הכי מקובל ביסודי, אבל אם מתמזל מזלך אז פתאום מגיע איזה רגע חיים שבו אתה מבין שיותר אי אפשר לתרץ ושמעכשיו זה אתה ורק אתה. זהו, אין יותר התחכמויות.

• לימודים
• תזה