מבעד לחלונות הרכב אפשר לראות שדות מוריקים ונוצצים מטל. דבירי ישן במושב האחורי, ראשו מונח על תרמיל גדול ואדום. עיניים עצומות. זיו שואל איך היה באפריקה, ואני לא יודע איך לענות. אני מספר על השבועיים לאחר תום העונה הגשומה, על הגבעות הירוקות, ירוק כזה שלא ראיתי אף פעם, חזק, בוהק, אני מספר לו על האגם הכחול, איך התרחצתי בו וצללתי לתוכו כשלפתע גשם התחיל לרדת, אני מספר לו על הבירה ששתיתי עם ג'ורג', איך הוא בלע בצימאון כל תיאור על ירושלים, כאילו לא מסוגל להגיע לרוויה.

הלילה קר. אני קובר את עצמי בגטקעס שחורים וחולצת פליז. ליאוניד מנסה לישון, מתהפך הלוך ושוב בתוך השק"ש כאילו מנסה למצוא מסתור בפקעת החום ההבילה שבתוך השק. אני כבר לא משתדל, מרים ידיים מראש. הלילה רועש, כשהמטוסים מפציצים האדמה רוטטת, מין רעד שטוף חמה וזעם, מאיים לנכס לעצמו את כל החמצן ולהשאיר אותי המום נשימה. אני שולח לה הודעות של חיבה, ולאחר מכן חושב איך כל הנשים בחיי הן בעצם אישה אחת לא ברורה, מלאת גוונים וצללים, ריקה ומשכנעת בו זמנית. היא מחזירה לי הודעות נחמה לא מספקות, כאילו שרק גורמות להיזכר בחסר, בכל מה שאין ובכל מה שהיה אבל הלך לאיבוד. שלוש וחצי בלילה, זיו יושב על כסא מפלסטיק, עטוף בדובון וצמוד לנשק. אני לוקח כסא ומצטרף אליו, ביחד אנחנו שותקים ומסתכלים בתמרות העשן של עזה.

במוצאי שבת אבי מכין פיצה. הוא לוקח את כל הפיתות שנשארו וחותך אותן לאורך. מושח מעליהן קטשופ, מוציא ממנות הקרב קופסת שימורים של טונה, פותח אותה, מניח נתחים על הקטשופ, ומכסה את הכול בפרוסת גבינת צהובה. אנחנו אוכלים כמו ילדים מורעבים, במין שקיקה לא מוסברת לדבר מה שמתחמק מאיתנו, משהו שלא באמת ניתן לתפוש אלא רק להרגיש בחסרונו. נפילות של פצמ"רים, דבירי וזיו נכנסים למיגונית, אוחזים בידם את הפיצה ונושפים עליה, היא חמה, חמה מאוד, הגבינה מבעבעת, זה היה קרוב, ראיתי אותה נופלת שם בגבעה, ליד העץ, אבי אומר, ובדיוק אז התותחים התחילו לרעום.

אנחנו מקבלים דיווחים על כניסה קרקעית. דבירי צועק וכולם מתכנסים סביבו. אומר שלא ידוע מה המצב, מתי נכנס ואם בכלל. ליאוניד שואל אם הוא חושב שנכנס לנצרים, ודבירי עונה שאי אפשר לדעת כלום. הוא מבקש להתחיל ולהכין את הרכבים, לראות שהכול ממותקן, מוכן לקיפול ולתזוזה, אנחנו מהנהנים עם הראש. יעיש אומר לזיו, מה אני צריך את הרכבים האלו, אני לא שואל אף אחד ונכנס לעזה עם המאזדה מהליסינג, ואנחנו צוחקים.

ברקע התותחים לא מספיקים מלהפגיז, האדמה כועסת, אני יכול להרגיש את זה, את קדמוניותה וחיותה מתעוררים לחיים, והתותחים לא שועים, לא נענים, עקשניים, מתבצרים בעמדותיהם. בכיס המכנס הנייד שלי רוטט, אני מקבל הודעות דאגה, גם היא אומרת, שמור על עצמך, אני מגיב לכולם בהכרת תודה ומחזיר אותו בחזרה לכיס, ואז פתאום נשמע קול רם ונישא, להניע רכבים, וליאוניד רץ אלי, שמעת, שמעת מה דבירי אומר, אני מהנהן עם הראש, מוציא את הנייד מכיס המכנס ומוחק את כל ההודעות.

• היא
• מצב המלחמה