בסופו של דבר אנחנו מתמקמים ליד מחסום ארז. זה כמו המיקום הכי טוב שהקופאית בסינמה סיטי יכולה לתת לך, דבירי אומר כשהוא יורד מהרכב, לא קרוב מדי למסך ולא רחוק ממנו, זה הכסא האמצעי בשורה האמצעית, הכי טוב שיכול להיות. ליאוניד מוריד את התיקים מהרכב, זורק אותם בפינה ומתחיל לפרוס את התק"ש, להרים אנטנות, למתוח רשתות הסוואה, לפתוח מכשירי קשר ולחבר מצפינים. אני עושה סיבוב במוצב, נושם אוויר, והולך לעזור לליאוניד. בלילה אנחנו מתעוררים בבהלה, אני רואה את ליאוניד מזדקף מתוך השק"ש, אנחנו שומעים את רעש שיגור הפצמ"ר שתמיד מלווה בשריקה ארסית, הוא עוצם את עיניו כאילו לא רוצה לראות את הסוף הבלתי נמנע, ואני שואל אותו, בוא ליאוניד, רוצה להתחבק ולהתכרבל איתי בשק"ש, הוא מחייך מבעד לעיניים הסגורות, ואז אני שומע אותה מתפוצצת איפשהו קרוב, אבל מספיק קרוב על מנת להיות רחוק. אני חוזר לישון.

בבוקר אנחנו רואים את צפון רצועת עזה פרושה לנגד עיננו. בית חאנון, בית לאהיה, ג'באליה, עזה עצמה. הם מסתדרים על הבמה כמו שחקנים ממושמעים. אני מתוודע לשני המילואימניקים שנמצאים במוצב הקטן הזה ולארבעת הסדירניקים ששומרים עלינו. ארבעה לוחמים, גבעתי, באמצע קורס המ"כים נשלחו אלינו. באמצע הלילה, דור אומר לי, תראה מה זה, את כולם החזירו לגדודים שיכנסו לעזה, ורק אנחנו פה. אני מסתכל עליו, ילד בן 19, איפה אני הייתי כשהייתי בן 19, באותו המקום, כנראה, פלוס מינוס, בערך. הוא מספר איך שמעון, אחד מהסדירניקים שבמוצב, היה צריך להצטרף לגדוד שלו, ומישהו אחר היה צריך להיות פה. בסוף הם התחלפו, שמעון הלך למוצב והשני נכנס לעזה. איבד את הרגל. אני אומר לדור, אתה רואה, אולי דווקא טוב שאתה פה, כן, יכול להיות, הוא משיב, כנראה שזה ככה באמת, אבל איכשהו, הוא לא נראה באמת משוכנע.

אחרי חמש דקות שמעון מצטרף. קר, הוא אומר, וסוגר את הרוכסן של החרמונית. תגיד לי, מה לעשות אחרי הצבא, הוא שואל, עוד כמה יש לך לשחרור, אני שואל בחזרה, והוא עונה, עזוב, אל תשאל, אני מעדיף שלא לדבר על זה, כמה, שנתיים, אני שואל, והוא משיב, קצת יותר. דור צוחק. אני מצביע על השמיים, תראו, עוד פצצת זרחן, ואפשר לראות אותה מתפצלת, שולחת זרועות נחשיות ארוכות, גורגונה מדוזה צבאית, כמו זיקוקים של יום עצמאות, שמעון אומר, ואני מחבק את המתכת הקרה של הנשק, תופס את המחסנית שבלועה בתוכו ומצמיד אותו לחזי, כשלידי דור מדליק לעצמו סיגריה, מתיישב על המיגונית, ושולח בנייד הודעה לחברה.

בצהריים זיו ודבירי מגיעים עם האספקה של האוכל. ג'ונתן, הוא קורא לי, במבטא צרפתי, ואני עונה לו בחיוך. יא אללה, איפה נעלמת, אני מחבק אותו, בבית, גם לי מותר, התקלחתי, אכלתי, ישנתי, וחזרתי, הוא מדליק לעצמו סיגריה, התגעגעת אלי, אה, אני צוחק, ולוקח לו את הסיגריה. אנחנו מתיישבים בכניסה למוצב, שמש חמימה, דבירי תופס לעצמו את הכסא המתקפל שבכניסה למוצב, משעין את הראש לנגד המיגונית שמאחוריו, ועוצם עיניים. תראה את זה, פוטוסינתזה עם השמש, זיו אומר ומוריד את השכפ"ץ, איפה שלך, הוא שואל, ואני מושך בכתפי. אז מה, זה לא נגמר, אה, הוא מצביע על תמרות העשן, עכשיו זה התחיל שוב פעם, בבוקר היה שקט, אתה רואה את פטריית העשן הזו מימין, אני שואל, הוא מהנהן, כנראה היה שם מאגר רקטות, היו איזה ארבעה פיצוצים משניים, הרבה אבק הם עשו. זיו אומר, זה הזמן לעשות רווחים, להתחיל למכור מטליות לחות לניקוי אבק, תחשוב איזה שוק יש שם, אתה מתמחר אותם במחיר עלות פלוס עוד כמה גרושים, וזהו זה, עשית את שלך. דבירי נרדם על הכסא, ואני חושב, אם הגענו לבדיחות שחורות אז כנראה שהמצב לא טוב.

בלילה אני מדבר איתה, אני נאלץ להעיר את ליאוניד, נגמרה לי הבטריה בנייד, איפה שלך, הוא שולף את שלו מתוך הכיס וחוזר להתקפל בשק"ש. אני מספר לה על תל אביב, על היהירות, היומרה, השחצנות, אל כל הסיבות שבגללן אני כבר לא אוהב אותה, על כמה שאני רוצה לחזור לצפון. היא שואלת על הנשים התל אביביות, אני אומר לה שאין כזה דבר נשים תל אביביות, יש נשים, ובתל אביב עושה הרושם שיש הרבה נשים עצובות, אבל זה הכל, ואז אני שואל אם היא זוכרת איך נישקתי אותה בפעם הראשונה. אני שומע אותה מהנהנת מהצד השני של הטלפון, את זוכרת, לפני שבע שנים, באתי לבקר אותך בבסיס, קיבלתי אפטר ונסעתי הביתה, לקחתי את הרכב ונסעתי אליך בלילה, ישבנו ברכב, היה קר, שתקנו חצי שעה ופתאום אמרת, אולי תנשק אותי כבר. כן, היא אומרת, נכון, לא שכחת, ואני משיב, איך אפשר לשכוח דברים כאלו, ומסובב את הראש לעבר הכניסה למוצב. אני רואה שם את דור, יושב על הכסא, מצטנף בחרמונית, שכפ"ץ ואפוד, מחסנית בהכנס, מסתכל על עזה בוערת.