אהרון סינגאלובסקי
בפעם הראשונה שניסיתי לחפש בגוגל את סינגאלובסקי לחצתי בטעות על ההשלמה האוטומטית וקיבלתי את התוצאה של 'סינג לונג', המסעדה הסינית הזו באלנבי שאני כל הזמן רוצה ללכת אליה (ובינתיים עוד לא יצא). בפעם השניה זה הלך יותר טוב, הגעתי לערך שלו בויקיפדיה, ושם מספרים עליו שהוא שהוא היה יהודי טוב אי שם בתחילת המאה ה-20, איש קהילה וחינוך, הקים בתי ספר מקצועיים ברחבי רוסיה ועשה עוד מלא דברים חברתיים.
וכשהוא מת בנו על שמו בית ספר, והחיים הובילו אותי ככה שמקום העבודה שלי נמצא מרחק יריקה מבית הספר הזה.
ביצפר סינגאלובסקי תמיד התקבע בראש שלי כתעלומה, שטח הפקר, טרה אינקוגניטה. שש שנים הוא נוכח לידי ואין לי שום מושג מה בעצם הולך בו. כשאני מפספס את קו 31 ונאלץ לקחת במקומו את 104, אני יורד בתחנה שנקראת על שמו. כשיש להם טיול שנתי, אני רואה ליד השער את האוטובוסים הריקים שמחכים ליציאה, את הנהגים שאין להם מושג מה מצפה להם, ואת הכיתות שמחכות למורה שייתן הקריאה להסתערות על מקומות הישיבה. כשאני יורד בכביש שמוביל לבניין בו אני עובד, אני רואה פעמיים בשבוע בנות בשיעור ספורט שאמורות לרוץ מסביבו, אבל במקום זה הן הולכות באטיות עם יד על המותן, מתנשפות ואומרות, אני, אני לא רצה בחום כזה, אחר כך אני אזיע ואסריח כל היום, שהמורה לספורט הזאת תרוץ, אני אין לי כוח בשבילה. ובמהלך היום, אני שומע כל צלצול שמפריד בין שיעור להפסקה, והצעקות של התלמידים שהולכים הביתה נישאות מעבר לחלונות המשרד שלי.
הזמן מחק את העקבות של אהרון סינגאלובסקי. את מקומו ההיסטורי הוא תופס יחד עם אנשים חשובים אחרים שגם אותם אף אחד כבר לא זוכר. סינגאלובסקי, האדם, כבר לא קיים. הוא איבד את מקומו לטובת מצבה ארכיטקטונית שמקיימת בתוכה אינטראקציה אנושית כבר למעלה משישים שנה. הנוכחות היומיומית שלו היא סיפור של מגע אסור, בדיחות וסודות של נערים ונערות בגיל ההתבגרות. הוא ניצב בדרך הטייסים 28, תל אביב, כמו מאובן, שריד לתקופה קדומה, עומד זקוף ואיתן ונחוש, כאילו קובע אמירה מדעית בעלת תוקף אמפירי – אנשים יכולים לבוא וללכת אבל אני כאן כדי להישאר.
ומתוך הנוכחות המתמדת של סינגאלובסקי בחיים שלי, הלכתי לצלם אותו. עניין אותי להרגיש איך הוא נראה, הסינגאלובסקי הזה, בסוף יום עבודה. לתפוס אותו ברגע הזה שהוא מרשה לעצמו להיות מותש, שניה לפני שמגיעות המנקות שמסירות ממנו את כתמי היום שעבר עליו, בדיוק כמה דקות אחרי שמאות בני אדם עוזבים אותו רק כדי לחזור שוב למחרת.