"…כי אלוהים סיפר בספר איך ברא את הארץ, איך עשה אותה וראה אותה כי טובה היא, ואחר כך עשה את האדם. את הארץ עשה תחילה, והושיב בה יצורים אילמים, ואחר ברא את האדם להיות לו משגיח על הארץ ולהיות ריבון על הארץ ועל בעלי החיים, שעליה בשמו, ולא כדי לקנות לעצמו ולצאצאיו חזקה מקודשת בצמיתות, דור אחר דור, על מלבניה וריבועיה של הארץ, אלא כדי לקיים את הארץ בשותפותה ובשלמותה באלמוניות הקיבוצית של האחווה, ולא ביקשה לו אלוהים בשכרו אלא רחמים וענווה וסובלנות ועמידה בסבל ואת זיעת אפיו בלחם."

                                (ויליאם פוקנר / רד, משה – וסיפורים אחרים)

במסעדה אנחנו מזמינים בשר. ספייריבס והמבורגר. אנחנו מתיישבים, דבירי וזיו בצד אחד של השולחן ואני בשני. דבירי מקבל את ההזמנה שלו ראשון, הוא מבתר את נתח הבשר בעדינות, במין דייקנות של סכין מנתחים, מוריד את הבשר מהעצם בסבלנות ובאיטיות. זיו שם חריף על פיתה, בקיבוץ הפולני שלי אף פעם לא הגישו חריף בחדר האוכל והפעם הראשונה שאכלתי אותו הייתה בפיתה בתחנה המרכזית כשהייתי בן שמונה עשרה, מאז זה סיפור אהבה, והוא בולע את החתיכה בשקיקה. אנחנו מקבלים את המנות שלנו, צ'יפס וחומוס חינם לחיילים, אני מנגב קצת חומוס, ממליח את הצ'יפס ומתנפל על הבשר, קורע ממנו חתיכות גדולות ובסוף תופס את העצם ביד ונוגס מהבשר שלא הצלחתי להוריד עם הסכין. מאחוריהם מתיישב רוסי, בקבוק וודקה, כוסית, מלפפון חמוץ, בצל, הוא שותה כוסית אחר כוסית, אני רואה את המבט שלו מתערפל אחרי כל לגימה, פתאום דבירי אומר, כולם רוסים פה, ואני משיב, כן, אה, שניכם הטהורים היחידים, ואז אני נזכר בארוחת הצהריים של יום שישי עם אבא שלי, איך אנחנו יושבים על בקבוק וודקה ואוכלים לחם שחור, תפוח אדמה מבושל והרבה חמאה.

אנחנו אוכלים בשתיקה. עשרים ושניים יום. אם היינו באים למסעדה הזו יום למחרת כבר לא היינו מקבלים את התוספות בחינם. אני חושב לעצמי שבאופן בלתי נמנע משהו השתנה, אני לא יכול לשים על זה את האצבע, אבל עזה הפכה להיות המרחב שסגר מעלי בעוד שאני ישבתי על הגבעות וצרתי עליה. מדדתי את הכל במונחים של עזה, את האוכל שאני אוכל, את המילים של החברים, את החדשות ברדיו, את הברכות שקיבלנו בחבילות ששלחו לנו משפחות מרחבי הארץ, התחלתי להקשיב ולא לשמוע, להביט ולא רק להסתכל, ופתאום, איפשהו הבנתי שאנחנו אשמים בעזה לא פחות מאשר עזה אשמה בנו. אנחנו אשמים בתל אביב לא מפחות מאשר תל אביב אשמה בנו. יש חוט שני שעובר בין הכול, חוט שני שאני מרגיש בגסותו ובנוכחותו וביהירותו, אבל יחד עם זאת לא מסוגל לשים עליו את האצבע, לא מצליח להגדיר אותו ולראות אותו כפי שהוא, להביט בו נוכחה.

דבירי מדבר בטלפון. לפי נימת הקול וטון הדיבור המתעדן אפשר להבין שהוא מדבר עם אשתו. זיו נלחם עם ההמבורגר. אני מסיים את הבירה. דבירי מסיים את השיחה, ספק ממלמל לעצמו ספק אומר לנו, ילדים זה עסק מורכב, ובולע את חתיכת הבשר האחרונה.

עזה. עזה אהובתי. עזה אהובתי בשמי דמדומים.
היי שלום