אם כבר אני כותב שוב על יוליסס, אז חשוב לומר שהוא מתבסס על האודיסיאה של הומרוס: ליאופולד בלום הוא המקביל לאודיסיאוס ושמות הפרקים מתכתבים עם שמות הפרקים, האירועים והדמויות באודיסיאה, כמו שממחיש הפרק החמישי, אוכלי הלוטוס.

אוכלי הלוטוס ממשיך לספר את הסיפור של ליאופולד בלום, ולפיכך, גם כתוב בצורה "בלומית" פשוטה וכיפית לקריאה. בלום משוטט ברחובות דבלין ומתכונן להלוויה אליה הוא מתעתד להגיע מאוחר יותר. ממש בתחילת הפרק הוא ממשש בכיס המעיל ומוצא שם תה מציילון. הוא מתחיל לדמיין את מה שהולך שם, בציילון האקזוטית, ובאופן לא מפתיע, ג'ויס כותב את המחשבות של בלום באופן שמתאר אחד לאחד את אוכלי הלוטוס:

"מקום מקסים זה צריך להיות: גן העולם, עלים גדולים עצלים שאפשר לצוף עליהם, קקטוסים, אחו מלא פרחים, נחשי ליאנה קוראים להם. מעניין אם זה באמת ככה. והאנשים האלה בציילון מסתובבים להם בשמש, ב-dolce far niente [בטלה מתוקה]. לא מרימים אצבע כל היום. ישנים שישה חודשים מתוך שנים-עשר. יותר מדי חם בשביל לריב."

אחר כך ג'ויס מגלה לנו שבלום מתכתב עם איזו גברת. הוא, שכבר מקוננת בו הרגשה שאשתו, מולי בלום, תבגוד בו, עושה כמה מהלכים משל עצמו. אז הוא מתקשר עם מישהי דרך הודעה בעיתון וכדי להישאר אנונימי הוא שולח לה מכתבים וחותם אותם כהנרי פרח (Flower), ופרח, כידוע, נוטה ללבלב (Bloom). אבל לג'ויס זה לא מספיק והוא רוצה עוד קצת, הוא רוצה להמשיך ולדבר על הקשר שבין נישואין וניאוף – על הבגידה האפשרית של מולי ממנה ליאופולד בלום חושש אל מול סיכויי ההתפרפרות שלו עצמו – ואם אפשר להכניס קצת למוסד הדת, אז למה לא.

בלום  נכנס לכנסייה (והוא בעצמו יהודי, אם כי לא תופס את עצמו ככזה), ופה מתחיל זרם תודעה נהדר שמדגים את תשומת הלב של ג'ויס לכל פרט ופרט ואת הצורה שבה במלאכת מחשבת הוא משלב את הכל כמו שתי וערב. הוא עושה את זה באמצעות רכבת מחשבות של יהודי (בלום) שנכנס לכנסיה ומתבונן בפרקטיקות שהולכות שם – ג'ויס מתאר אותן מתוך נקודת מבט של מישהו שלא בקיא בטקסים המקובלים ועל הדרך מגחיך אותם לגמרי, עד רמת האבסורד, ותוך הסיפור הוא בוחר להעלות מחשבה של ניאוף, אישה שבוגדת בבעלה (מולי בלום?) ומתוודה על זה בפני הכומר, ולאחר מכן הפשטות של ההיטהרות הקתולית ממעשה הניאוף, וכמובן, במחשבה שאופיינית לבלום לאורך הספר, המחשבות הפרקטיות שיש בעצם מישהו שעושה מזה המון כסף, וככה זה נראה:

"ארגון באמת מצוין. דופק כמו שעון. וידוי. כל אחד רוצה ל-. אז אני אספר לך הכול. חזרה בתשובה. תעניש אותי. בבקשה. נשק חזק מאוד בידיים שלהם. יותר מרופא או עורך דין. נשים מתות על זה… ואני שששששש. והאם את שהשהשהשהשה? ולמה עשית את זה? מסתכלת על הטבעת שלה כדאי לחפש תירוץ. הקירות מוליכים את הקול, אוזניים לכותל. הבעל לומד להפתעתו. בדיקת אלוהים הקטנה. ואז היא יוצאת. חרטה שחודרת עד העור. בושה מקסימה. מתפללת לפני המזבח. מארי הברוכה ומארי הקדושה. פרחים, קטורת, נרות נמסים. מסתירה את הפנים המסמיקים. חיל הישע עושה חיקוי צעקני. יצאנית שחזרה למוטב תנאם באסיפה. כיצד מצאתי את אלוהים. יש להם ראש, לאלה שיושבים ברומא: הם אלה שמפעילים את כל ההצגה. ואליהם גם הולך כל הכסף, כולל עיזבונות: מפקיד בידי כומר העדה ומוסר לשיקול דעתו הבלעדי…"

לאחר שבלום יוצא מהכנסיה הוא שם את פעמיו לעבר בית המרחץ. ושם, מספר ג'ויס, הוא לא רק יתרחץ אלא גם יענג את עצמו:

"ריח נעים יש לסבונים האלה. מספיק זמן בשביל לעשות אמבטיה. כאן מעבר לפינה. חמאם. טורקי. עיסוי. לכלוך מתאסף לך בתוך הטבור. יותר נעים אילו בחורה נחמדה היתה עושה את זה. אני חושב שגם אני. כן, אני. באמבטיה אני אעשה את זה. חשק מוזר, אני. כי מים אתה ואל מים תשוב. לשלב את הנעים עם המועיל. חבל שאין זמן בשביל עיסוי. מרגישים אחר כך רעננים לכל היום. ההלוויה תהיה די מדכאת."

זה קטע מעולה מכמה סיבות. ראשית, יש כאן את העניין של חטא הניאוף מול ההיטהרות האפשרית – בין אם באמצעות הוידוי בכנסיה ובין אם בניקיון הגוף בבית המרחץ. שנית, יש פה אמירה של ג'ויס שהתאווה והמין הם חלק בלתי נפרד ממוסד הנישואין וממי שאנחנו. אבל לדעתי העניין הגדול בחלק הזה הוא הדיבור הישיר על מיניות ואוננות, שיח שהוא טאבו חברתי, שלא מדברים עליו. ג'ויס, לעומת זאת, לא מתבייש לכתוב על זה ובנוף הספרות של תחילת המאה -20 זה מאוד יוצא דופן, במיוחד באופן הנונשלנטי בו ליאופולד חושב על זה, כי  זה שאנחנו לא מדברים על זה לא אומר שאנחנו לא חושבים על זה, אז כן, נאונן, זה כיף וזה נחמד ואם יש אפשרות אז למה לא. בשבילי, אגב, זה מה שעושה את הדמות של ליאופולד בלום לכזו שכיף לאהוב. היא פשוטה וחושבת בפשטות, לא מורכבת, לא מסבכת את דברים אלא מסתכלת עליהם כפי שהם ולא עושה מהם עניין גדול.

בלום מגיע לבית המרחץ, בסופו של דבר (ובסופו של הפרק). אבל בעוד שג'ויס בוחר שלא לספר האם הוא מממש את הפנטזיה שלו, הוא כן מסיים את הפרק כפי שהתחיל אותו, רק בהבדל אחד – בלום לא מדמיין על אוכלי הלוטוס; הוא בעצמו הופך להיות אחד כזה, ואיבר המין שלו הוא פרח (כמו הנרי פרח), פרח עייף ורפוי:

"הוא חזה מראש את גופו החיוור משוקע כולו בפנים, עירום, ברחם של חום, משוח בסבון מבושם, נמס, מבורק רכות. הוא ראה את גוו וגפיו מכוסי סלסלסולים של מים ונמסכים, מוצפים קלות מעלה, צהוב לימוניים: טבורו, ניצן בשר: וראה את שיח תלתליו הכהה והסבוך צף, שיער צף בזרם סביב אב הרבבות הרופס, פרח רפה צף."

• יוליסס
• ספרים