הפעם הראשונה שקראתי את מישל וולבק הייתה בצבא, כשהייתי בן 19. איכשהו התפתח אירוע בצפון והקפיצו אותי להר בין מעלות לפסוטה, להקים את מערכות הקשר לפלוגת הסיוע הארטילרי שאיישה את המקום. לאחר שסיימתי את העבודה קברתי את עצמי בנגמ״ש למשך שלושה ימים וקראתי ברצף את ״הרחבת תחום המאבק״ ואת ״החלקיקים האלמנטריים״ עם הפסקות רק לצורך אוכל, שירותים, סיגריות ושינה.
"- להתראות, אמר היינס, בפנותו אל סטיבן העולה בשביל, מחייך לגילויי הפראות האירית.
קרן של פר, פרסה של סוס, חיוך של סאכסוני."
מודה ומתוודא, אני אדם של קלאסיקות. מעניין אותי לקרוא ספר שנכתב לפני מלא זמן ולהבין מה בעצם עושה אותו לקלאסיקה. האסימון התחיל לרדת אחרי שקראתי את ‘האחים קרמאזוב’ של דוסטייבסקי (בתרגום המופלא של נילי מירסקי) והוא נפל באופן סופי אחרי שסיימתי לקרוא את ‘בין שתי ערים’ של דיקנס.
אני רע בלכתוב עד כמה המצב גרוע. זה לא שאין לי מה להגיד אלא שיש כאלו שיודעים לעשות את זה הרבה יותר טוב ממני. הם, בניגוד אלי, מצליחים להסביר בדרך מאוד עניינית ומדויקת מה הבעיה, יודעים לאבחן את מושא הביקורת ולנסח אותו מעורר קנאה. אין פה עניין של בטחון עצמי נמוך אלא של הכרה בעובדה קיימת, אז בסדר, את העבודה בשדה הביקורת החברתית אני משאיר לטובים ממני, כנראה שככה זה צריך להיות.
בלילה אני שומע את הבחורה שממול. היא גונחת חזק מאוד ואני יכול לשמוע אותה מכל נקודה בבית. אני עוד מעט בן שלושים ושכבתי עם לא מעט נשים ומעולם לא הייתה לי מישהי שגונחת ככה. לפעמים גם הגבר מצטרף אליה, ואז שניהם נאנחים וצועקים שפתאום נעשה לי קצת לא נעים שאני שותף לכל העסק הזה.
זה לקח לי קצת זמן, עשרה חודשים, אבל בסופו של דבר הצלחתי לסיים את 'החיים: הוראות שימוש' של ז'ורז' פרק. קצת קשה לי להתייחס לספר הזה כמו לכל ספר אחר כי זה לא ספר סטנדרטי. אפשר למצוא בו מין תיאור כירורגי, רחב ומקיף של בניין פריזאי על ציר זמן של 140 שנים ושמספר על קורות הדיירים, אלו שישנם עכשיו ואלו שהיו לפניהם.
