בכל שניה נולדים על פני כדור הארץ כ-4 תינוקות וב-2 באוקטובר, ב-7:56 ו-27 שניות נולד הבן שלי. אם יש אלוהים אז זו השניה שבה הוא נשק לו ברכות על המצח ושלח אותו לחייו. אם יש גורל אז זה הרגע שבו הוא התחיל ללכת בדרך שהוכתבה לו. אני לעולם לא אדע מה נכון מבין השניים ואיזה תפקיד כל אחד מהם צופה לי.
ביום שישי, לפני שלושה שבועות, חזרתי ברכבת מבאר שבע לתל אביב. כל כך הרבה זמן לא נסעתי ברכבת ששכחתי שבחמישי-שישי היא מפוצצת בחיילים שחוזרים הביתה לסופשבוע. התיישבתי בסמוך לשני חיילים, הם והתיקים שלהם תפסו מקום של ארבעה ואני התיישבתי ממול.
ישנו המרחב האישי והמרחב הגופני ומרחב ההתקפה וכל שאר המרחבים שמתפשטים לכיוונינו. ישנו מרחב אפשרויות, מרחב מוגן ומרחב פעולה, ובכל נקודה על ציר הזמן אנחנו תמיד נמצאים בכל המרחבים האפשריים. וישנו גם מרחב גופני, מרחב פתוח בריבוע, וכל והמרחבים העצומים האלו שנמצאים בתוכנו בדיוק כפי שאנו נוכחים בהם.
השחיין האולימפי והרווקה נפרדו. המצלמות לא תיעדו אותם מתווכחים בלהט, מנפנפים זרועות וכועסים אחד על השנייה. הצופים לא זכו לראות את הפנים המאדימות ואת המבט המבולבל שבו הסתכלו זה בזו לאחר שהבינו שזה נגמר. סיפור אהבה שהתחיל בתוכנית ריאליטי בפריים טיים הצטמצם לאייטם קטן בוואלה סלבס ו-וואינט שבישר על מותה.
לפני שנכנסים למיטה והולכים לישון, צריך להתקלח כדי לשטוף מכפות הרגליים את הלכלוך והפיח של אלנבי. היא מסיטה לרגע את הוילון של הדוש כדי לצאת ממנו, מתנגבת מכף רגל ועד ראש עם מגבת גדולה, ואחר כך לוקחת מגבת קטנה, מייבשת את השיער ומלפפת אותה כלפי מעלה כמו טורבן קטן, כשאני נשאר מתחת לזרם ומצטנן מהחום של היום עם מים קרים שזורמים על כל הגוף.
בלילה, בחוף הבונים, אחרי שאתה יוצא מהטבילה הקצרה במים, זו שבה אתה נכנס אליהם ערום ועריה, משאיר את בגד הים על קו החוף, לא יכול לראות את הצבע הכחול של המים אלא רק להתעטף בחשיכה המחבקת מכל הכיוונים ובמשיכה הבלתי נמנעת שלהם, זו שבה אתה מרגיש אותם מלטפים אותך בכל מקום ומקום,
אני יוצא מהים ורואה אותה יושבת מתחת לסככת העץ, נשענת על אחד העמודים, ליד התיק שלי. רק אתה יכול לקרוא המינגווי בחוף הים, והיא מצביעה על הספר ששוכב על הלונגי. אני מתקרב ומנשק אותה והיא הודפת אותי, צוחקת, אתה תרטיב אותי לגמרי, וטיפות ים מטפטפות ממני לתוך החול החם.
לא ברור לי מה הטעם בצביעת בניינים אם גם ככה אחרי מעט מאוד זמן הם מתכסים בפיח המחניק והמוכר הזה של מכוניות ואוטובוסים. הרי אין הרבה דברים שהסוף שלהם ידוע מראש, ואיכשהו נדמה לי שבגלל זה אנחנו מתעקשים על ביצוע המעט שאנחנו כן יודעים את הסוף לגביהם, לא בגלל התוצאה המוגמרת כמו התחושה שמזל שיש דברים שאנחנו כן יכולים לקבוע לגביהם. כמו צביעת בניינים.
בהתחלה היו שמיים כחולים, נקיים מעננים ומסמאי עיניים, שבקו האופק נחתכו על ידי מצוקים חדים והרים צהבהבים מאובקים. הרים שמקיפים מכל עבר, את המכתש הזקן והגדול ואת כביש הזפת השחור שנסלל אליו, נמתח ממנו ואליו כמו עורק נחושת שחלודה מכרסמת את שוליו.
פעם החלקתי לתוך בחורה היא פלטה אנקת הפתעה ואחר כך ביקשה אני לא רוצה להיות כמו הנשים שעליהן אתה כותב עניתי בשתיקה.
