למקום שאני אוהב, שם רגליי מוליכות אותי
אל תצפי לכלום, זה הכי טוב, אנחנו פשוט נלך, אם נמצא משהו – נצלם, אבל אנחנו לא הולכים במטרה לצלם אלא במטרה ללכת, להסתכל, להיטמע, לראות פרצופים חדשים ואנשים לא מוכרים, לנסות ולהרגיש את הרחובות מחדש,
והוא פשט את זרועותיו לרווחה
אוקטובר
בחוף הבונים נושבת בערב רוח חזקה. הרוח המלטפת של הים מתחלפת ברוח צפונית מהירת חימה שמבקשת למוטט את כל מה שנבנה בבוקר בזיעת אפיים – הציליה מאיימת להתנתק מארבע מוטות פלדה שקבורים עמוק בדיונה, האוהלים שיריעותיהם מתנפנפים בזעם, הסנדלים שמונחים ליד ארגזי האוכל ולאט ולאט נקברים תחת ערימת חול.
רוחות רפאים
בספסל על הירקון אני אומר לה מה שאני חושב. אני מגמגם בהתחלה, בוחר את המילים הנכונות כדי שאשמע רב-פנים, כדי שתוכל לפרש אותי באלף אחד דרכים, כדי שלא אהיה תחום להגדרה ראשונית שלא אהיה מסוגל לשנות את משמעותה מאוחר יותר.
דיאלוג של חצות
היא: מה המאכל האהוב עליך? שניה של שקט. אני: (חושב על השרימפסים ברוטב קארי שאכלתי ביומולדת, על הסושי עם אבוקדו שאכלתי עם דני, על הפיצה והגלידה שנמצאים מתחת לבית, על השניצלים שאני מכין ביום שבת, על הנזיד של סבתא, על הסנדביצ'ים של אבא, על החומוס של סעיד ועל הקממבר שטחנתי בפריז) לא יודע מה להגיד לך, אני אוכל הכול. מה שלך? היא: ביצה קשה.
בזמן שאנשים מדברים על איך היה בהופעה של לאונרד כהן
אנחנו חוזרים מהירקון ונעמדים ליד הרכב. נפרדים לשלום. אני אוחז בידה ומנשק אותה על הלחי, מקרוב אני יכול לראות את ריסי העיניים. לאחר מכן אני נעמד, לא משחרר את כף היד שלה, נושך את השפה. אני מסתכל עליה ואומר, שמעי, אני לא בנוי לדברים האלו, והיא עונה, מספיק להגיד את זה, ואני שואל, תגידי, זה בסדר אם אנשק אותך?
פברואר
אחרי המקלחת אני שואל אותה מה ללבוש, את החולצה האפורה או זו הכחולה. מול המראה, עונדת עגילים, היא אומרת, שים את האפורה וקח את האפודה השחורה, זו שקנינו לך שנה שעברה. אני מעביר את המגבת על הגוף, זורק אותה על המיטה, תחתונים, גופיה שנצמדת לעור הרטוב, מכנסיים, גרביים שנתקעים בעקב ומצריכים משיכה, זרועות שנכנסות לשרוולים. היא מסתובבת מהמראה, מתקרבת, מכפתרת את החולצה ומיישרת אותה על כתפי. אני מחייך ומשתחל לאפודה. אודם על שפתיים לחות. סומק על לחיים חיוורות. על מה אתה מסתכל, אני שואלת, דרך המראה אני רואה אותו יושב…
סגור פתוח סגור
לומר לה מילים יפות באמצע הלילה עיניים גדולות ריסים מתפתלים פיתחון לב אני מתכוון לכל מילה. אני סגור כבר הרבה זמן פעם זה היה אחרת אבל עכשיו זה סגור. כשאני רואה אותה אני עדיין סגור רק בלילה כשמכבים את האורות והחום מתפשט אני מסוגל לומר את כל מה שאני יכול לומר לה שאני אוהב אותה אבל לא כמו גבר לאישה אלא יותר טוב מזה כמו בן אדם לבת אדם אני יכול לצלול פנימה ולהסתכל מלמעלה בטן צוואר ושדיים ולשניה הזו ממש זה שלי ובשניה הזו ממש הכל פתוח. אני מפחד…
מחסום ארז
בסופו של דבר אנחנו מתמקמים ליד מחסום ארז. זה כמו המיקום הכי טוב שהקופאית בסינמה סיטי יכולה לתת לך, דבירי אומר כשהוא יורד מהרכב, לא קרוב מדי למסך ולא רחוק ממנו, זה הכסא האמצעי בשורה האמצעית, הכי טוב שיכול להיות. ליאוניד מוריד את התיקים מהרכב, זורק אותם בפינה ומתחיל לפרוס את התק"ש, להרים אנטנות, למתוח רשתות הסוואה, לפתוח מכשירי קשר ולחבר מצפינים. אני עושה סיבוב במוצב, נושם אוויר, והולך לעזור לליאוניד. בלילה אנחנו מתעוררים בבהלה, אני רואה את ליאוניד מזדקף מתוך השק"ש, אנחנו שומעים את רעש שיגור הפצמ"ר שתמיד מלווה…