אני חושב שהסיבה העיקרית שבגינה אני כל כך אוהב את המינגווי היא בגלל שכשאני קורא אותו אני יודע שהוא לא עובד עלי. אני אוהב את האופן הרציני שבו הוא מתייחס לכתיבה ואת הדרך הכנה שבה הוא מתייחס לעצמו בתהליך הכתיבה. כי הכנות הזו שלו לגבי עצמו וההבאה שלו את הכנות הזו לסיפור תמיד גורמת לי להרגיש שבעצם הוא כותב על עצמו. וזה משהו שהוא מאוד ייחודי לו ושאף פעם לא נתקלתי בו אצל סופרים אחרים.
אני יוצא מהים ורואה אותה יושבת מתחת לסככת העץ, נשענת על אחד העמודים, ליד התיק שלי. רק אתה יכול לקרוא המינגווי בחוף הים, והיא מצביעה על הספר ששוכב על הלונגי. אני מתקרב ומנשק אותה והיא הודפת אותי, צוחקת, אתה תרטיב אותי לגמרי, וטיפות ים מטפטפות ממני לתוך החול החם.
זה לקח לי קצת זמן, עשרה חודשים, אבל בסופו של דבר הצלחתי לסיים את 'החיים: הוראות שימוש' של ז'ורז' פרק. קצת קשה לי להתייחס לספר הזה כמו לכל ספר אחר כי זה לא ספר סטנדרטי. אפשר למצוא בו מין תיאור כירורגי, רחב ומקיף של בניין פריזאי על ציר זמן של 140 שנים ושמספר על קורות הדיירים, אלו שישנם עכשיו ואלו שהיו לפניהם.
סיימתי לקרוא היום את ‘הדרך’ של קורמאק מקארתי. הוא ספר טוב, אין מה להגיד. כתוב טוב. גרם לי להרגיש מאוד לא נוח במהלך הקריאה והסוף בכלל השאיר אותי פעור פה. מקארתי עשה עבודה טובה מאוד בספר הזה, אין פה אפס. מה שכן, אני לא יודע להגיד עד כמה התרגום טוב או רע, היו שם כמה גליצ’ים והתחכמויות שהפריעו לי, אבל מאוד יכול שזה מקארתי, שככה בעצם הוא כותב ואלו הביטויים שלו וצורת החשיבה שלו, אז את הנקודה הזו אני משאיר פתוחה. חוץ מזה, ספר מעולה.
עשיתי היום ספונג'ה. לפני ששטפתי הורדתי את האבק מהספרים. מהמדף התחתון הוצאתי את התיקייה שלי, זו שאני שומר בה את הדברים הטובים שכתבתי. זה הקטע הראשון שמופיע. כתבתי אותו כמה ימים אחרי שסיימתי לקרוא את 'איים בזרם' של המינגווי. זה היה לפני שש שנים אם לא מלמעלה מזה. יש בו הרבה מילים שעכשיו לא הייתי משתמש בהן – ובכל זאת. אני מאוד אוהב אותו. תומס האדסון תומס האדסון איך אתה כל כך יגון אני קורא אותך כמו ספר פתוח פשוט עצבות בהתגלמותה אל תשתה עכשיו משהו תקשיב לי אתה תמיד…
כשאהיה גדול יהיה לי חדר עבודה. שטח גדול מקיר לקיר, מדפים עמוסים בספרים לעייפה שיגנו עליהם מאבק דלתות דקות של זכוכית, שולחן חום גדול עם כסא מעץ ששעון על ארבע רגליים מפותלות, על הקירות יהיו שלושה ציורים יפים, אחד מהם יהיה בצבע כחול במסגרת אפורה שיזכיר לי את הים. בפינה תהיה כורסא כבדה ולידה שולחן קטן מעץ שעליו ערמה קטנה של שלושה ספרים. כשאשב על הכורסא היא תדפוק על הדלת, שלוש נקישות קלות, כאלו שכמעט אפשר לפספס, אני אומר, כן, פתוח, והיא תכנס ותשאל מה אני קורא. אני אספר לה…
