ביום שישי, לפני שלושה שבועות, חזרתי ברכבת מבאר שבע לתל אביב. כל כך הרבה זמן לא נסעתי ברכבת ששכחתי שבחמישי-שישי היא מפוצצת בחיילים שחוזרים הביתה לסופשבוע. התיישבתי בסמוך לשני חיילים, הם והתיקים שלהם תפסו מקום של ארבעה ואני התיישבתי ממול.
לפני שנכנסים למיטה והולכים לישון, צריך להתקלח כדי לשטוף מכפות הרגליים את הלכלוך והפיח של אלנבי. היא מסיטה לרגע את הוילון של הדוש כדי לצאת ממנו, מתנגבת מכף רגל ועד ראש עם מגבת גדולה, ואחר כך לוקחת מגבת קטנה, מייבשת את השיער ומלפפת אותה כלפי מעלה כמו טורבן קטן, כשאני נשאר מתחת לזרם ומצטנן מהחום של היום עם מים קרים שזורמים על כל הגוף.
בלילה, בחוף הבונים, אחרי שאתה יוצא מהטבילה הקצרה במים, זו שבה אתה נכנס אליהם ערום ועריה, משאיר את בגד הים על קו החוף, לא יכול לראות את הצבע הכחול של המים אלא רק להתעטף בחשיכה המחבקת מכל הכיוונים ובמשיכה הבלתי נמנעת שלהם, זו שבה אתה מרגיש אותם מלטפים אותך בכל מקום ומקום,
אני יוצא מהים ורואה אותה יושבת מתחת לסככת העץ, נשענת על אחד העמודים, ליד התיק שלי. רק אתה יכול לקרוא המינגווי בחוף הים, והיא מצביעה על הספר ששוכב על הלונגי. אני מתקרב ומנשק אותה והיא הודפת אותי, צוחקת, אתה תרטיב אותי לגמרי, וטיפות ים מטפטפות ממני לתוך החול החם.
ופתאום רציתי לדבר ולא היה לי עם מי. וזה לא שהיו אלף ואחת אפשרויות שאף אחת מהן לא נראתה לי כמו שמלכתחילה לא היו אפשרויות. וזה בעצם הכי גרוע שיכול להיות, כי אם הבנאדם מרגיש שאין לו אפשרויות אז בעצם אין לו שומדבר שהוא יכול לעשות בנדון.
כשאהיה גדול יהיה לי חדר עבודה. שטח גדול מקיר לקיר, מדפים עמוסים בספרים לעייפה שיגנו עליהם מאבק דלתות דקות של זכוכית, שולחן חום גדול עם כסא מעץ ששעון על ארבע רגליים מפותלות, על הקירות יהיו שלושה ציורים יפים, אחד מהם יהיה בצבע כחול במסגרת אפורה שיזכיר לי את הים. בפינה תהיה כורסא כבדה ולידה שולחן קטן מעץ שעליו ערמה קטנה של שלושה ספרים. כשאשב על הכורסא היא תדפוק על הדלת, שלוש נקישות קלות, כאלו שכמעט אפשר לפספס, אני אומר, כן, פתוח, והיא תכנס ותשאל מה אני קורא. אני אספר לה…
