את חנות הספרים של הלפר אני מכיר כבר ארבע שנים. הוא נמצא ממש לידי אז אחת לכמה זמן, לפני שאני נבלע בחדר המדרגות שמוביל אותי הביתה, אני עובר אצלו ומציץ לראות אם יש משהו חדש ששווה קריאה. ככה יצא שמתוקף היותנו שכנים התחלנו לקשקש מדי פעם, עד שהתחלתי לבוא בלי קשר לספרים, פשוט לקפוץ ולהגיד שלום לפני שאני עולה הביתה.
בפעם הראשונה שניסיתי לחפש בגוגל את סינגאלובסקי לחצתי בטעות על ההשלמה האוטומטית וקיבלתי את התוצאה של 'סינג לונג', המסעדה הסינית הזו באלנבי שאני כל הזמן רוצה ללכת אליה (ובינתיים עוד לא יצא). בפעם השניה זה הלך יותר טוב, הגעתי לערך שלו בויקיפדיה, ושם מספרים עליו שהוא שהוא היה יהודי טוב אי שם בתחילת המאה ה-20, איש קהילה וחינוך, הקים בתי ספר מקצועיים ברחבי רוסיה ועשה עוד מלא דברים חברתיים.
ישנו המרחב האישי והמרחב הגופני ומרחב ההתקפה וכל שאר המרחבים שמתפשטים לכיוונינו. ישנו מרחב אפשרויות, מרחב מוגן ומרחב פעולה, ובכל נקודה על ציר הזמן אנחנו תמיד נמצאים בכל המרחבים האפשריים. וישנו גם מרחב גופני, מרחב פתוח בריבוע, וכל והמרחבים העצומים האלו שנמצאים בתוכנו בדיוק כפי שאנו נוכחים בהם.
את אנרי קרטייה-ברסון פיליפ הכיר לי. היינו באיזה מוזיאון בלונדון ודיברנו קצת על צילום והוא הסביר לי על עליו, אתה מבין, הוא ידע לתפוס את הרגעים הקטנים של היומיום שחומקים לך מהעין, תמיד היה שם, ברגע המכריע הזה שבו כל התנאים מתחברים לכדי אירוע חד פעמי שמעולם לא יתקיים שוב, והוא היה שם וידע להנציח ולתעד בלחיצה אחת, לקיים לתמיד את החד-פעמי.
אמת. אני לא כותב. אני לא יודע להגיד בדיוק למה, יכול להיות שזה בגלל שכתיבה דורשת מאמץ שאני לא בטוח שמתחשק לי לעשות, או שהצילום איכשהו מספק אותי קצת יותר, או שאולי אני פשוט מתעצל והרבה יותר קל לכתוב איזה משפט מטומטם בטוויטר או להעלות לפייסבוק קישור לשיר שלא יוצא לי מהראש.
אל תצפי לכלום, זה הכי טוב, אנחנו פשוט נלך, אם נמצא משהו – נצלם, אבל אנחנו לא הולכים במטרה לצלם אלא במטרה ללכת, להסתכל, להיטמע, לראות פרצופים חדשים ואנשים לא מוכרים, לנסות ולהרגיש את הרחובות מחדש,
מה עושים עכשיו, כשהלילה מתחיל. אפשר להתכסות איתו כמו עם שמכה של חורף, כמו זו שהורדתי הערב מהמדף העליון בארון, הוצאתי מתוך שקית ניילון גדולה, ועטפתי בציפית. מה יש באוויר הזה, צלול וחודר ועמוס צינה, כזה שתוקף מכל הכיוונים, מעלה צמרמורת על עור מכוסה בגופיה לבנה וסריג סגול, כאילו שמבקש להיספג פנימה, מעבר לעור, אל הבשר.
הלכתי לצלם אתמול. בירמיהו אני לוקח שמאלה לבן-יהודה ויורד דרומה. קצת אחרי תחנת האוטובוס של קו 9 אני רואה מרפאה וטרינרית – חלון שפונה לרחוב, חציו האחד מסתיר עם וילון את פנים המרפאה, חציו השני עמוס בתמונות של חתולים וכלבים, פרוסות כמו על לוח שחמט, שש שורות על שישה טורים.
אנגליה. שבוע באנגליה. בלי צלצולים של טלפונים ניידים ברחובות, בחנויות ובתחבורה הציבורית. אפשר ללכת באוקספורד סטריט, בתוך המסה העצומה הזו של האנשים, ובאופן מפתיע, להרגיש את השקט. יומיים לאחר מכן, אני נוסע בקו 9, בדרך לעבודה. איבדתי את נגן ה-MP3 שלי ובלית ברירה אני נכנע לשיחות הניידות שתוקפות אותי מכל הכיוונים – אמרתי לו שאני לא רוצה ככה יותר ולא מוכנה לקבל יחס כזה, מה, מה את אומרת, כן, אני רוצה לקבוע תור לד”ר רוסו, לא, שתיים זה מוקדם מדי, אני עוד בעבודה, אז הוא קם מהמיטה והתלבש, ואני כאילו,…
