Dasein

נכתב על ידי תחת מחשבות/הגות

אני לא יכול שלא למדוד את עצמי ביחס למה שהייתי פעם. באופן מפתיע, אני גם לא זוכר מעצמי הרבה, לא יודע להגיד איך הייתי ומה עשיתי. במקום זה יש לי בראש תמונות קטנות של קיום, אני זוכר את עצמי נוכח במצב מסוים, מצלם את עצמי, לא את האירוע כולו, רק תמונה קפואה, אני עם ידיים מושטות או עם אצבעות עסוקות בסיגריה והיא עומדת לבושה בחולצה לבנה שהייתה פעם שלי או שוכבת במיטה ומכוסה בשמיכת קיץ דקה. אבל התמונה הקפואה הזו טומנת בחובה הרבה מאוד, אני יכול להרגיש עכשיו את מה שהרגשתי אז, אני יכול לחשוב את מה שחשבתי אז. כל פעם שזה קורה אני נתקל במבוכה. בעצם, אולי לא נכון לומר 'אני נתקל במבוכה' משום שזה קצת אחרת – אני הופך למבוכה.

אני לא יודע להסביר את התחושה הזו של המבוכה, רק יודע לומר שהיא קיימת ושרירה. זה לא בא מסביב, זה לא תוקף מכל הכיוונים, זה יוצא מבפנים, אני מרגיש אותה חזק בלב, מין פעימות לא ברורות של רצון לא ברור. זה מפריע לי שזה ככה, שאני זוכר את עצמי במבוכה והופך את עצמי למבוכה, לא הייתי רוצה שזה יהיה ככה, אבל איכשהו זה פשוט מגיע. אני יכול להיות הרבה דברים, מישהו אמר לי לפני כמה ימים שאני מאוד שלו, אבל איך שלווה הפכה להיות מנת חלקי אני לא בדיוק יודע, ובכלל, השלווה שלי היא רק הפרשנות שלו, באותה מידה, אולי זו המבוכה שתופסת מחסה בשקט רגעי.

אני משתדל להיות תמיד שקט ותמיד נכון. להבין מאיפה אני בא ולאן אני הולך.

אני לא יודע לגמרי לאן אני הולך וזה בסדר גמור. אין לי ידיעה לגבי מה שאני צריך לעשות כדי להגיע לשם, אני לא באמת יודע מה אני צריך לעבור ומה אני צריך להרגיש. אני רק יודע שזה בלתי נמנע, וככה או ככה זה יגיע, אז אני פשוט קובע לי נקודה בעתיד ורואה את עצמי מתגשם בתוכה. אולי המבוכה הזו היא חלק בלתי נמנע, אולי היא מנטרלת את השחצנות מפני ההווה, מבטלת את היהירות לגבי העכשיו ומאפשרת לי לרצות את מה שיבוא. אני לא באמת יודע. אבל בסופו של דבר זה לא באמת משנה, והדבר היחיד שחשוב זה מה שאני יכול לעשות עם המבוכה הזו.

אבל הדבר היחיד שאני יודע לעשות איתה זה למדוד את עצמי ביחס למה שהייתי פעם.

זה הכל.