הפעם הראשונה שקראתי את מישל וולבק הייתה בצבא, כשהייתי בן 19. איכשהו התפתח אירוע בצפון והקפיצו אותי להר בין מעלות לפסוטה, להקים את מערכות הקשר לפלוגת הסיוע הארטילרי שאיישה את המקום. לאחר שסיימתי את העבודה קברתי את עצמי בנגמ״ש למשך שלושה ימים וקראתי ברצף את ״הרחבת תחום המאבק״ ואת ״החלקיקים האלמנטריים״ עם הפסקות רק לצורך אוכל, שירותים, סיגריות ושינה. לקרוא את וולבק אחרי סאראמאגו, המינגווי וסטיינבק היה חתיכת בומבה, כי בכזה חספוס, בוטות וישירות עוד לא נתקלתי. מאז עברו הרבה מים בירקון, המשכתי לקרוא את שאר הספרים שלו שיצאו במהלך הזמן וכש״כניעה״ יצא לאור היה זה רק עניין של זמן עד שיעלה על שולחני. אחרי שסיימתי לקרוא אותו עשיתי עליו גוגל ונתקלתי במה שכתב עליו אריק גלסנר. הוא כתב מאוד יפה על הספר ויש נקודה אחת שהייתי רוצה להתעכב עליה:

הדבר הבולט ביותר אצל וולבק, וזה משהו שנכון לכל הספרים שלו, הוא שהם תמיד מורכבים משתי שכבות, שכבת הרומן ושכבת התיאוריה הביקורתית. המבנה הספרותי הזה מורגש במיוחד כשמשווים אותו לרומנים קונבציונאלים אחרים בהם מתגלה שישנה רק שכבת הרומן, בין אם משום שהם בהגדרה לא כוללים את שכבת התיאוריה או בין אם שהם מכילים רעיונות תיאורטיים עדינים ומרומזים שקל לפספס אותם ולכן לא עומדים כשכבה בפני עצמה. אצל וולבק, כאמור, זה אחרת, שתי השכבות האלו נוכחות וברורות לעין, והגאונות שלו נובעת מהיכולת שלו לתפור אותן אחד לתוך השניה ולא לתת להן לברוח. במובן הזה, ״כניעה״ הוא מעט שונה מספריו הקודמים, משום שאם בקודמיו היה עוד איזשהו ניסיון לשמור על איזון עדין בין שתי השכבות הרי שכאן מודגש הביכור של שכבת התיאוריה הביקורתית על פני הרומן ומורגש השימוש בסיפור כאמצעי לשירות הרעיון התיאורטי.

לב ליבו של הרעיון התיאורטי של הספר הוא ההתקפה על מושגי האינדיבידואליזם והחילוניות, על תרבות הצריכה שהיא התוצר הישיר שלהם ועל תחושת הריקנות שלה הן מובילות. פרנסואה, הדמות הראשית בספר (מהבחינה הזו הוא לא שונה מהדמויות הראשיות בספריו הקודמים ואף לא מוולבק עצמו) הוא מיזנטרופ שנמצא ומתקיים במעגל חברתי שאיתו הוא מקיים יחסי אהבה-שנאה — הוא בז לאנשים ומסוגל לחיות בלעדיהם אבל תלוי קשר קיומי בשני צרכים שמכתיבים את זהותו, סקס ואוכל, ושאותם, בהעדר בת-זוג שתענה עליהם, הוא מספק על ידי הפרקטיקות והמנגנונים החברתיים של אותה תרבות הצריכה אותה הוא מבקר — אוכל מוכן מהסופר ונערות ליווי אותן הוא בוחר בקפידה מתוך קטלוג באינטרנט. העניין הוא שפרנסואה עצמו מודע לכך שזהו מימוש שעונה על צרכים פיזיולוגיים בסיסיים בלבד ואינו מסוגל להניע אותו למימוש עצמי מרמה גבוהה יותר:

״לסיכום, שתי נערות הליווי האלו היו בסדר. אך למען האמת זה לא היה מספיק, לא כדי שארצה להתראות איתן שוב, לא כדי לפתח איתן יחסים בהמשך; ולא כדי שארצה לחיות. אם כך, האם עלי למות? זו נראה לי החלטה טרם זמנה״ (עמ׳ 176)

פרנסואה מודע לתחושת הריקנות והכלומיות שלו ומנסה למצוא דרכים למלא אותה ולהגיע לאושר. אפשרות אחת מובעת באמצעות הסיפור של אביו, שבו הוא במידת מה מקנא. לאחר שזה התגרש מאימו הוא זוכה בהזדמנות שניה להיות מאושר אותה הוא מנצל. הוא מתחתן בשנית ומממש את עצמו באותן הפרקטיקות של תרבות הצריכה — בית פרטי, ג׳יפ, אוסף כלי נשק לציד יקר ערך, חיי חברה עשירים. פרנסואה, מודע לאי-הרלוונטיות של האפשרות הזו כלפיו בוחר באפשרות השניה, הדת. בניגוד לקתוליות שרואה את הדרך לאושר על ידי סגפנות שמבטלת את הצרכים הדומיננטים שלו, המין והאוכל, פרנסואה מזהה באיסלאם יתרון מובנה שיאפשר למלא אותם ברמה הגבוהה ביותר — הפוליגמיה, שתאפשר לו להחזיק מספר נשים לכל פונקציה, צעירה בשביל מין ומבוגרת בשביל האוכל המשובח. אך היתרון של האיסלאם אינו נגמר בפוליגמיה כמענה קיומי אלא גם בהכשר המוסרי שניתן לה:

״על מנת להגשים את תוכניותיו הנאצלות… תוכניות הבורא באו לידי ביטוי בדרך הברירה הטבעית… בהתחשב באורך ההריון של הנקבות ביחס ליכולת השכפול הבלתי מוגבלת כמעט של הזכרים, הלחץ של הברירה הטבעית מופעל בראש ובראשונה על הזכרים. חוסר השוויון בין זכרים — בעוד שחלקם רואים עצמם זכאים ליהנות מנקבות רבות, הדבר נמנע בהכרח מרבים אחרים — לא צריך אפוא להתפס כאפקט פרוורטי של הפוליגמיה, אלא פשוט מאוד כייעודה האמיתי. כך מתגשם הגורל של המין.״ (עמ׳ 251-252).

האיסלאם, על נגזרתו הפוליגמית, משדרג את הפתרון החילוני של תרבות הצריכה המוצע לפרנסואה. בניגוד להתייחסות הצבועה והדו-פרצופית של החילוניות לכל מה שקשור למין, האיסלאם מכיר בחשיבותו ומעניק לו לגיטימציה מלאה. כך, בקבלתו את האיסלאם, פרנסואה משדרג את מימוש צרכיו הפיזיים לרמה של מימוש מוסרי; הפוליגמיה היא אינה זכות אלא חובה שמוטלת עליו על מנת להמשיך את הברירה הטבעית כך שעל ידי קיומה הוא מגיע לפסגת קיומו ולמימוש עצמי. הכניעה הוולבקית, אם כך, היא כפולה — היא מתחילה באפשרות שבה הערכיות האיסלאמית מתעלה על החילוניות והאינדיבידואליזם הריקים ונגמרת בהשלמה עם הצרכים הפיזיים ובהאלתם; ועבור פרנסואה, הכניעה, יחד עם ההתאסלמות הכרוכה בה, היא זו שנותנת לו תחילה של תקווה:

״בדומה מעט למה שקרה, לפני כמה שנים, לאבי, נפתחה בפני הזדמנות חדשה; וזו תהיה הדגמנות לחיים שניים, בלי קשר מיוחד לקודמים.
לא יהיה לי דבר להתחרט עליו.״ (עמ׳ 279)

• ביקורת
• וולבק
• כניעה