בוקר. עשר וחצי. דיזנגוף-ירמיהו. אני אוכל ארוחת בוקר. שמש שקרנית. הרחוב מלא אור אבל עדיין קצת קריר. אני מתקשר לזיו, מתי אתה יוצא, אני לוקח את גדי באחד, הוא משיב, מדרך הטייסים. אני מנתק. אני מסתכל על הצלחת, ביצה עלומה, סלט, יוגורט ולבנה, חתיכת לחם תקועה בגרון. מסמן עם האצבעות למלצרית, חשבון, בואי תעשי את החשבון, 73 קילומטרים, נסיעה של שעה ושלוש דקות, אתמול היה שם בוץ, מה יהיה עכשיו, זו נסיעה קצרה, אני יודע, ובכל זאת, תגידי לי את, איזה ספר לקחת עכשיו, את 'העבד' כבר סיימתי והחזרתי למדף, ומה עכשיו, מה לקחת, צריך ספר נוח, שתדעי לך, יש כזה דבר, ספר מילואים, הוא בדרך כלל של עם עובד, קטן, אפשר להשחיל אותו לכיס של המכנס, מעל הכיס של התחבושת האישית, ככה הוא מלווה לכל מקום, תמיד אמרתי, גם בסדיר, שכל עוד שיש ספר בכיס לא יקרה לי כלום, כי אי אפשר ללכת כל עוד לא סיימתי לקרוא, אי אפשר להשאיר חובות, זאת מין ערובת ביטחון, את מבינה, נו, אז מה את אומרת, מה לקחת, אני אקח את המינגווי, איים בזרם, כן אני יודע, כבר קראתי אותו, אבל יש דברים שתמיד הולכים ביחד, כמו פוקנר ו-ויסקי, כמו פסואה וגשם בעיר גדולה, כמו המינגווי וצבא. כן, נכון, תודה שהזכרת, גם את המצלמה צריך לקחת, שלא אשכח, זה חשוב, כדי שיהיה מה לזכור באופן טהור, לא, לא צריך לקחת בגדים, התיק שלי כבר שם, פשוט לא לקחתי אותו כשיצאתי הביתה, למה לקחת אם אשוב, כן, טוב, ככה זה, מה, מה את אומרת, אה, 38 שקל, קחי את החמישים, לא צריך עודף.

שנה טובה.

שתהיה כמו האחרונה.
ושיחד עם זאת, שתהיה כל כך שונה ממנה.

• מצב המלחמה
• תל-אביב