ופתאום רציתי לדבר ולא היה לי עם מי. וזה לא שהיו אלף ואחת אפשרויות שאף אחת מהן לא נראתה לי כמו שמלכתחילה לא היו אפשרויות. וזה בעצם הכי גרוע שיכול להיות, כי אם הבנאדם מרגיש שאין לו אפשרויות אז בעצם אין לו שומדבר שהוא יכול לעשות בנדון. אני אמנם כל הזמן אומר שאני לא מתחרט על שומדבר שעשיתי, אבל עכשיו אני לא יודע אם אני אומר את זה כי זה באמת ככה או בגלל המחשבה שאם אומר משהו הרבה מאוד פעמים אז בסוף גם אאמין בו.

כמו הזותי שביטלתי אותה ביום שבת כי מעבר לעובדה שלא הרגשתי טוב הייתי גם די מצוברח והרגשתי שבמצבי הנוכחי אין לי הרבה מה להציע מעבר לפסימיות והרבה שאלות שלא ברור לי איך אפשר לענות עליהן, ונראה לי שבפעם הראשונה שגבר פוגש בחורה הוא אמור להקרין איזושהי תחושה של ויטאליות מתפרצת וביטחון מינימאלי שיש לו מושג מסוים לגבי מי הוא ומה הוא רוצה לעשות. אז בגלל שאין לי לא את זה ולא את זה, לא מצאתי טעם להתחיל משהו שדי ידוע איך הוא הולך להסתיים – אז מה אתה עושה עכשיו, אה, שאלה טובה, אני לא באמת יודע, את יודעת, אני חושב על החיים, או ליתר הדיוק, החיים גורמים לי לחשוב, וזו נראית לי התשובה הכי טובה לשאלה שלך, אז תשאלי אותה שוב ואתן לך תשובה מדויקת, נו, אז מה אתה עושה בחיים, אני חושב, ונראה לי שזה מסכם את העניין באופן די מדויק.

איכשהו יש לי הרגשה שזו לא באמת תשובה קבילה, או שאם יש מאגר של תשובות נכונות אז זו בהחלט לא אחת מהן, ושבעצם כששואלים בנאדם מה הוא עושה אז בעצם מתכוונים לשאול במה הוא עובד. אני מאוד לא אוהב את השאלה הזו, כי יש לי הרגשה שזו שאלה מצמצמת ולא נכונה, כי בסופו של דבר אני הרבה מעבר למה שאני עובד, אני כותב ואני מצלם ואני קורא ואני חושב (לאו דווקא בסדר הזה) ונראה לי שארבע הפעולות האלו הן התשובות הכי טובות והכי מדויקות, אבל באותה הנשימה הן גם פרקטיות בגרוש ומרגישות לא נכונות להבעה בפעם הראשונה כשבנאדם פוגש בחורה, אז מה בכלל הטעם לעשות את זה אם אני צריך להתחיל עם משהו שאני בכלל לא מרגיש איתו נכון. אני מקבל את העובדה שיכול להיות שאני מגזים בכל העניין הזה ושצריך לקחת אותו בקלות, אבל וואלה, ככה אני מרגיש ולך תתווכח עם זה.

בפוסט הקודם מישהי הגיבה לי (שזה אירוע לכשעצמו כי ת'כלס לא מגיבים פה הרבה, אבל זה בסדר לגמרי ויש לי חלק גדול בזה ואולי אפילו אמצא איזו הזדמנות ואכתוב על זה) ואמרה שבסופו של דבר מה שהכי חשוב זה בעצם מי שאני. זו נקודה מעולה אבל השאלה הזו של 'מי אני' היא שאלה שכנראה לא יכולה לקבל תשובה לעולם, לא בגלל שאין תשובה אלא בגלל שהיא כל הזמן משתנה, ועד שיש לנו איזשהו מושג לגביה אנחנו שוב משתנים ושוב דורשים התייחסות חדשה. זה כמו המשל הזה של הבודהיסטים, שאיזה בחור שאל מהו ה'עצמי' של האדם, והנזיר אמר לו שזה כמו נר שמדליק נר שמדליק נר וחוזר חלילה, הלהבה היא תמיד אותה הלהבה אבל באותה המידה היא גם תמיד להבה אחרת. זו חתיכת תשובה ובאופן אישי היא מאוד מוצאת חן בעיני, רק שהבעיה היחידה היא שהיא לא תמיד מספקת ולפעמים אנחנו רוצים תחושה של מאה אחוז קביעות וכשאין אותה אז אנחנו מתבלבלים והולכים קצת לאיבוד.

והכול התחיל מזה שפתאום רציתי לדבר אבל לא היה לי עם מי.

• אינטרוספקטיבה
• הוויה
• יחסים