מילואים

נכתב על ידי תחת סיפורים, תיעוד

עיר.
מהחלון הגדול שבדירה שלי אפשר לראות את המטוסים שמגיחים מהים לקראת נתב"ג. אפשר לראות אותם מנמיכים טוס כמאיימים להתרסק על גגות הבניינים של תל אביב, ובלילה, האורות על הכנפיים שלהם מנצנצים כמו כוכבים שהגיעו לכאן במקרה, נכנעים בעל כורחם לכוח המשיכה של כדור הארץ, ודואים מטה מעל לכל האנשים שישנים בדירותיהם, במיטותיהם.
וברגעים כאלו העיר נראית לי אינסופית.

זיו.
ביום השני למילואים אני יושב עם זיו על קצה המדרכה ואנחנו מתחילים לדבר על נשים. זיו מספר על הנשים שהוא פיטר והנשים שפיטרו אותו, הוא מספר על הזותי החדשה, שמע לי ג'ונתה, והוא קורא לי בשם החיבה שנתן לי, איך היא גררה אותי למיטה בפגישה הראשונה, התשתי אותה כל הלילה ובבוקר היא התקשרה לעבודה והודיע שהיא חולה ולא יכולה להגיע, אז אני התקשרתי לעבודה שלי, אמרתי את אותו הדבר והמשכתי להתיש אותה עד הצהריים. אלו היו חתיכת 18 שעות, אני אומר לך, עוד לא היה לי כזה דבר.
אחרי שהוא מסיים לדבר אני מחייך אליו בחיבה, אתה יודע, חבל שאני לא יודע לדבר על נשים כמוך, במין ביטחון כזה ואי-הססנות, זה ממש ממש טוב, כי אני מאוד רחוק מזה, אתה מבין, סך הכול אני אדם רגוע, יכול לקחת את החיים בקלות ולא להיבהל מכל מה שקשור בשוטף, עבודה, לימודים וקניות, אבל איכשהו כשזה מגיע לנשים, אני קצת מתערער, מאבד את הצפון, לא יודע מה צריך לעשות, לא סגור על סדר הפעולות הנכון, אם יש כזה דבר בכלל, סדר פעולות נכון, כאילו שיש דרך אחת מוגדרת שעל פיה צריך לפעול, אם כי עד עכשיו אף דרך אחרת לא הוכיחה את עצמה, אבל ככה או ככה, כשזה מגיע לנשים אני תמיד מתבלבל, וכשאני מתבלבל אז לא יוצא מזה שום דבר טוב.

הפוליטיקה של אלוהים.
בלילה, שנייה לפני שאני נכנס לשק"ש, ביט מתקרב ואומר, שמע, בעקבות מה שדיברנו קודם, בחוץ, עם ליאור ואלי, אני פשוט אומר שהקדוש ברוך הוא דאג לנו כל כך הרבה שנים, אז אין מה לדאוג בנוגע לערבים, הוא כבר יסדר לנו את העניינים, ואני משיב, עזוב אותך ביט, זה מזכיר לי את המשפט ההוא של בן גוריון, נלחם בגרמנים כאלו אין ספר לבן, ונלחם בספר הלבן כאילו אין גרמנים, אז אני אומר את אותו הדבר, אתה יודע, בוא ונראה אם בכל זאת אפשר להסתדר עם הערבים כאילו אין אלוהים, ונאמין באלוהים בלי שום קשר לערבים, זה נראה לי הפיתרון הכי טוב, מה אתה אומר?

לילה.
מה שאני הכי אוהב במילואים זו הידיעה שכל פעם אשן במקום אחר, וכמו שאתה אף פעם לא יודע מאיפה המוות יגיע אז ככה אין לי מושג איפה הולך להיות המקום הבא בו ארדם. הארעיות של הלילה – הר קרן, גבעת חבלנים, הר לבן, נ.ג. 343, יפתח, ניר-עם, מחסום ארז – לא מפסיקה להפתיע. איך רק בבוקר נפגשנו אחד עם השני, קצת חיבוקים, הרבה חיבה, מתחכמים עם קצינת הקישור, חותמים על ציוד, עולים על הכלים, ויורדים דרומה. איכשהו בין כל האבק הזה נוצר איזה קשר, מערכת יחסים שאת טיבה קשה לתאר או להסביר, אלא רק לומר כי יפה ונעימה היא, ובלילה, כולם הולכים לישון, מכונסים בעצמם כמו בתוך קן נמלים, עטופים בשקי שינה חמים, קשורים אחד לשני במין חוט נסתר ואינסופי.