אני יוצא מהים ורואה אותה יושבת מתחת לסככת העץ, נשענת על אחד העמודים, ליד התיק שלי. רק אתה יכול לקרוא המינגווי בחוף הים, והיא מצביעה על הספר ששוכב על הלונגי. אני מתקרב ומנשק אותה והיא הודפת אותי, צוחקת, אתה תרטיב אותי לגמרי, וטיפות ים מטפטפות ממני לתוך החול החם. איך המים, טובים, היא שואלת, כן, מעולים, בכלל לא ברור למה יש דגל אדום, אין גלים ולא הרגשתי סחף, ואני מוחה את הים מהפנים עם גב כף היד, טוב, כבר חוזר, צריך להוריד מעצמי את כל המלח הזה, והולך לשטוף את עצמי במים מתוקים. כשאני חוזר היא מושיטה לי מגבת כחולה, קח, תתנגב, וזורקת אותה לכיווני. אני תופס אותה ומעביר אותה על גופי, מייבש את שערי ומתיישב לידה.

מה הולך, הכול בסדר, והיא עונה, כן, הכול בסדר, הייתי עכשיו בשוק, היה מוצלח, קניתי את הצנוניות האדומות האלו, וגבינה עם עובש מהדוכן הזה שבתחתית השוק, והתחילו למכור דובדבנים אז גם כאלו לקחתי, קילו, בטח נגמור את כולן עוד הערב, אה, את יודעת, עכשיו כשאני חושב על זה, נראה לי שיש לנו עוד בקבוק מהיין הזה שקנינו לפני כמה שבועות, אני זוכר שאחד שתינו כשיובל ונגה באו לבקר אבל את השני לא נראה לי שפתחנו, אז צריך לבדוק את זה, כשנחזור הביתה, כן, היא מסיימת אותי, באמת צריך לבדוק את זה, והיא נשכבת על גבה ומכסה את עינה במשקפי שמש. אני לוקח את הספר וממשיך לקרוא על המינגווי ומלחמת העולם הראשונה באיטליה, איך הוא נפצע מפצצת מרגמה, איך הוא הגיע לבית החולים במילאנו ואיך הרופא הוציא לו כדור מהברך. איך הוא התאהב באישה ועשה איתה אהבה כל לילה, ואיך אני יודע שהסוף לא יהיה טוב, זה ברור, כי ככה זה אצל המינגווי, הסופים אף פעם לא טובים, ובכל זאת, אני אף פעם לא יכול להפסיק לקרוא אותו.

אני קצת מתעייף מהשמש והים, מניח את הספר לידי ועוצם עיניים. חושב על יום חמישי, איך נפגשתי איתה בבית ביאליק, ערב מחווה לאיזה משורר ירושלמי שאף פעם לא שמעתי אליו, איך היא יצאה מבעד לכניסה, לבושה בשמלה לבנה כזו שנגמרת קצת מעל הברכיים, חושפת כתפיים חלביות, ואני חשבתי עד כמה היא יפה והתביישתי להגיד לה, את מאוד יפה היום, למרות שאחר כך, כשהתיישבנו על כסאות הפלסטיק הלבנות, ליטפתי לה את הגב החשוף וחשבתי שנגיעות כאלו אומרות הכול, יכולות להביע את כל מה שקשה להגייה, כי לפעמים הרבה יותר קל לגעת מאשר לדבר. על הבמה המאולתרת אישה קראה מכתב למשורר, איך כשהיא גרה בירושלים, בכל פעם שנסעה באוטובוס ברחוב בו הוא גר, רצתה ללחוץ על כפתור העצור של האוטובוס, לרדת ממנו ולדפוק על דלת ביתו, להגיד לו כמה מילים, אבל כל פעם התביישה מחדש, כאילו שברגע שבו יפתח את הדלת ייעלמו לה כל המילים, כאילו הן לא היו שם מעולם.

אני מתעורר למגע רפרוף אצבעות על הבטן.

תראה, היא אומרת, המציל מחליף לדגל לבן.

• היא
• המינגווי
• יחסים
• ירושלים