היה לי חלום שאני באמפיתיאטרון בכרמיאל ופתאום מתחילה התקפת פצצות. אפשר היה לראות אותן בשמיים, גדולות ושמנות כמו פצצות האטום שהטילו על היפנים. כשהרמתי את הראש וראיתי אותן משייטות בשמיים הן נראו לי כמו נקניקיות גדולות, שמנות ואפורות עם זנב אדום, מרחפות באוויר באיטיות מאיימת ואחר נוחתות עם החרטום ומתפוצצות על מרבד הדשא. מלמטה ניסיתי לחשב את מסלולן כדי שאדע לאן לברוח. זה היה קשה, היו כל כך הרבה וזה הרגיש כמו משוואה מתמטית עם המון נעלמים, מסוג התרגילים שהייתי מקבל במבחני המתמטיקה בתיכון ותמיד חשוב לעצמי שאין לי מושג מאיפה להתחיל ולפרק את הפצצות האלו. אחת נפלה עשרים מטר ממני, באורח פלא לא קרה כלום, רק איבדתי את השמיעה, דנדון גבוה וצורם באוזניים, כמו הצלצול הצורם של מכונת החייאה שמבשר את מוות המונשם, והתחלתי לרוץ במורד האמפיתיאטרון כמו מטורף כשהפצצות לא מפסיקות מליפול. אני חושב מה נכון לעשות, להשתטח על האדמה ולכסות את הראש עם הידיים או לחפש קיר אנכי ולהיצמד אליו. לשנייה אחת אני נעמד ושואל את עצמי האם הטריק של לעמוד מתחת למשקוף הדלת תקף רק לגבי רעידות אדמה או שהוא תופס גם לנפילות של פצצות מהשמיים, פתאום אני מבין את האבסורד שבשאלה, איך אני מצפה ממשקוף מעץ שיהיה עמיד לפצצות וגם אם יש משקוף כזה, אז לך תמצא אחד פה באמצע האמפיתאטרון. אני מסתובב ומצליח לראות את הבניינים הגבוהים של השכונה הדרומית ואת הבלוקים שמחברים בינם. גם שם הפצצות מתחילות ליפול ועשן ולהבות מתחילים להיתמר מראש הבניינים. לפתע אני שם לב שאין אף אחד לידי, ואז התעוררתי.

עוד מעט אני אתחתן ויהיו לי ילדים. לפני שהם ילכו לישון הם יבקשו ממני שאקרא להם סיפור ואני אקדיש מחשבה ארוכה לסיפור שאקרא להם, מתוך מחשבה שלכל סיפור שהם מקשיבים יש השפעה על סוג האנשים שהם יהיו בעתיד ולכן צריך לבחור אותו ברצינות ובקפידה. אני אשתדל לבחור סיפור כזה שבאמצעותו ישאלו שאלות ולא ייקחו שום דבר כמובן מאליו, כזה שיגרום להם להבין שהם לא פראיירים ושידעו שיש דברים שמגיעים להם רק מתוקף היותם בני אדם. כמו שוויון. כמו חופש. כמו הזכות להיות מה שהם רוצים בלי שאף אחד יגיד להם שאי אפשר. כי אם אני מביא אנשים חדשים לעולם אז האחריות שלי כלפיהם היא לתת את הכלים להבין שכל העולם שלהם ושאסור להם לתת לאף אחד לגרום להם לחשוב אחרת – לא תוכניות ריאליטי מזויפות שמוכרות אהבה עבור קומץ פרסומות, לא טייקונים שמפסידים כספי פנסיה ומתנערים מאחריות, לא מקבלי החלטות ופוליטיקאים שלא מבינים מהי אחריות ולא כל אחד אחר שחושב שהוא יודע יותר טוב מהם.

אני אעשה את זה רק בשביל האפשרות שמתישהו, כשהם יגדלו, הם יוכלו להגיד לעצמם שאנחנו ניצלנו בתבונה את כל ההזדמנויות שהעולם הציע לנו ואף פעם לא ויתרנו לעצמנו ותמיד היינו הגונים וישרים ולכן אנחנו יכולים לומר שאנחנו שלמים עם עצמנו ועם העולם. ואני חושב שברגע שהם יגידו זאת לעצמם אז הם יבינו שהם בעצם מאושרים.

כשהייתי ילד היינו הולכים בחורף ליער, כמה ימים לאחר הגשם, לאסוף פטריות. היו לנו מעילים גדולים ומחממים, והיו מלבישים אותי בטרנינג אפור ונעלי גלי לבנות. אבא שלי היה נותן לי שקית וסכין וביחד היינו מחפשים אורניות מתחת לעצים. הוא תמיד היה מוצא מהר, במין טבעיות קלילה, כאילו מציאת פטריות טבועה בקוד הגנטי שלו. הוא היה קורא לי, יונתן, יונתן, ואני הייתי רץ אליו וחותך פטרייה שמנה וגדולה, תמיד מהגזע ואף פעם לא תולש מהשורש, כדי שיהיה גם בשנה הבאה. לעומתו, לי זה עלה במאמץ רב, אני הייתי מכווץ את העיניים בנחישות ובולש בין עצי האורן לשיחים, וכמו מרגל לא מוצלח, מתבלבל בין אבנים לפטריות. בפעמים הספורות שמצאתי פטריה, לרוב רזה ומצומקת, הייתי צועק בהתלהבות, אבא, אבא, אבא, מצאתי, אבא, והוא היה מגיע ומתקרב וביחד היינו מתכופפים ומסתכלים עליה ואני הייתי חותך אותה בתחושת ניצחון.

אני לא יודע לכמה מתוך זה יש חלק ממה שאני שעכשיו. אבל אני זוכר כשהייתה פעם אחת שהיו כל כך הרבה פטריות עד שלא הינו צריכים לחפש אותן כי הן היו בכל מקום. אנחנו אספנו אותן כמו משוגעים וצחקנו מהשתאות והנחנו אותן בעדינות בתוך השקיות. כשחזרנו הביתה ערמנו את כולן לתוך דלי גדול וצהוב של טמבור ואני לא יכולתי להפסיק מלגעת בהן.

• אינטרוספקטיבה
• ילדות
• כרמיאל
• עתיד
• תודעה