ישנו המרחב האישי והמרחב הגופני ומרחב ההתקפה וכל שאר המרחבים שמתפשטים לכיוונינו. ישנו מרחב אפשרויות, מרחב מוגן ומרחב פעולה, ובכל נקודה על ציר הזמן אנחנו תמיד נמצאים בכל המרחבים האפשריים. וישנו גם מרחב גופני, מרחב פתוח בריבוע, וכל והמרחבים העצומים האלו שנמצאים בתוכנו בדיוק כפי שאנו נוכחים בהם.

ביום שישי בערב אכלנו פסטה ברוטב עגבניות ופתאום קיבלתי צלצול טלפון ודיברה אותי חייגנית חירום שאמרה שהופעל גיוס מילואים חירום. אז לקחנו את הכסא מפינת העבודה, עלינו עליו והורדנו מהבוידעם את הנעליים הצבאיות שעדיין מכוסות באבק המדברי של הנגב ואת שקיות הוואקום בהן אנחנו מאחסנים את כל הבגדים להם אין מקום בארון, ופתחנו אותן והוצאנו את המדים ואת גרבי, תחתוני וגופיות המילואים, ואת מעיל הפליז שקיבלתי מהמילואים שהיו לפני ארבע שנים, ואחר כך ארזנו בתיק הרחצה את כל הדברים שראוי שיהיו בו, החל ממברשת שיניים ודאודורנט וכלה בפלסטרים, יוד ואקמול, ואת הכל הנחנו בתרמיל הטיולים הגדול שעל אחת הרצועות שלו נשארה המדבקה של TLV שאותה קיבלנו כשעשינו צ'ק אין בשדה התעופה של הקילימנג'רו. אחרי שסיימנו היא הלכה למטבח והכינה לי שני סנדביצ'ים עם גבינת פטה, נבטי אלפלפא, פרוסות עגבניות וזיתים שחורים, בזמן שאני סידרתי את התיק של המצלמה. ובאחת הלכנו לישון.

ביום שבת בחמש בבוקר התעוררנו. צחצחתי שיניים בעיניים מעורפלות ואחר כך לבשתי את המדים, נעלתי את הנעלים ושמתי עליהן גומיות כדי שאוכל לסדר את המכנסיים. היא לקחה אותי לחולון ואני התקשרתי, הלו, פיץ, שומע, עוד שנייה אני אצלך אז תרד למטה, ואיך שהגענו לחניה שמתחת לבית שלו הוא ירד עם החברה שלו, ועמדנו שם ארבעתנו בשש בבוקר, יום שבת, כל העיר שוממת, והסתכלנו זה בזה ולא כל כך ידענו מה להגיד אחד לשני, אז התחבקנו ואמרנו להתראות, נהיה בקשר, נעדכן כשנגיע, ואני ופיץ שמנו את התרמילים במושב האחורי של הרכב ויצאנו לכיוון דרום, גלגל"צ מנגן ברדיו, ודיווחי תנועה לא היו כי כל הכבישים היו פתוחים.

ובעשר בבוקר ביום שבת, אחרי שהתחיילנו וקיבלנו את הקיטבג, הנשק והדיסקית החדשה לנעליים, ישבתי עם פיץ מתחת לסככה ואכלנו את הסנדביצ'ים שהיא הכינה לי בלילה, והרגיש לי כל כך חם בלב בגללה שחשבתי שהלב שלי הולך לבעור.

ביום שני בשבע וחצי התעוררנו בתוך אוהל. פיץ פקח עיניים שנייה אחרי שאני פתחתי את שלי, ואחרי כמה שניות של התמתחויות הלכנו ביחד למוביל המים. אנחנו כבר מתורגלים בעניינים האלו, אז כשהוא שוטף את הפנים ומצחצח שיניים אני מחזיק לו את המגבת, כי אחרת צריך להניח את המגבת על הכתף, וכדי לשטוף את הפנים צריך להתכופף, ואז יש שתי אפשרויות, או שהיא תיפול על אדמה או שתירטב מהשפריץ של הברז. כמה שנות ניסיון של מילואים יוצרות את הכוריאוגרפיה השגרתית שלנו – בזמן שהוא מצטחצח אני מחזיק לו את המגבת, וכשהוא מסיים, אני פורש אותה על שתי כפות ידי, ואז כל מה שהוא צריך לעשות זה להניח עליה את הפנים, לתפוס אותה עם הידיים מהצד שני ולנגב את הפרצוף. ואחר כך אנחנו מתחלפים בתורות.

אחרי שטיפת הפנים הלכנו לאכול ארוחת בוקר. זיו ויואב יושבים ליד שולחן שדה וספסלים מתקפלים, בדיוק סיימו לאכול ועכשיו הם שותים קפה שחור ומעשנים את הסיגריה השנייה של הבוקר. על השולחן יש שקיות שוקו, גבינה צהובה, עגבניות ולחמניות שמישהו הביא מאחת המכולות בשדרות. אני לוקח שתי לחמניות וחוצה אותן לרוחבן, את העגבנייה אני פורס לפרוסות בשרניות, ומניח בלחמניה, מעל לגבנ"ץ. אני נותן לפיץ לחמנייה אחת וביחד אנחנו אוכלים בשתיקה ויונקים מהשוקו. אחרי שסיימנו לאכול אנחנו מסתכלים על קו האופק שנוגע בעזה ואחר כך מסיטים את ראשנו מעלה, לכיוון השמיים. עננים לבנים, גדולים ואווריריים, מזכירים לי את אלו שראיתי באפריקה.

כל פעם שאני הולך למילואים אני לוקח איתי מצלמה. במילואים הראשונים הייתי מצלם הרבה, כל הזמן לוחץ על המחשף של המצלמה. עם הזמן הבנתי שזה מיותר, שהחוכמה היא להמתין, לבנות את התמונה בראש ורק אז לצלם. באמצע השטח שבו היינו, החיילים הסדירים הביאו פרוג'קטור נייד שאותו חיברו לאחד הגנראטורים שסיפקו לנו חשמל. קראתי לזיו וליואב וזה מה שיצא.

• הוויה
• היא
• מילואים
• מצב המלחמה
• צילום