את חנות הספרים של הלפר אני מכיר כבר ארבע שנים. הוא נמצא ממש לידי אז אחת לכמה זמן, לפני שאני נבלע בחדר המדרגות שמוביל אותי הביתה, אני עובר אצלו ומציץ לראות אם יש משהו חדש ששווה קריאה. ככה יצא שמתוקף היותנו שכנים התחלנו לקשקש מדי פעם, עד שהתחלתי לבוא בלי קשר לספרים, פשוט לקפוץ ולהגיד שלום לפני שאני עולה הביתה.
בפעם הראשונה שניסיתי לחפש בגוגל את סינגאלובסקי לחצתי בטעות על ההשלמה האוטומטית וקיבלתי את התוצאה של 'סינג לונג', המסעדה הסינית הזו באלנבי שאני כל הזמן רוצה ללכת אליה (ובינתיים עוד לא יצא). בפעם השניה זה הלך יותר טוב, הגעתי לערך שלו בויקיפדיה, ושם מספרים עליו שהוא שהוא היה יהודי טוב אי שם בתחילת המאה ה-20, איש קהילה וחינוך, הקים בתי ספר מקצועיים ברחבי רוסיה ועשה עוד מלא דברים חברתיים.
את מיכאל אני מכיר מהילדות. בקיץ, כשהקייטנה נגמרה וכבר לא היה שום דבר אחר שאיתו אפשר היה להפיג את השעמום, אימא שלי הייתה לוקחת אותי איתה לעבודה. מתחת למשרדים, בכניסה לחדר האוכל, הייתי פוגש את שאר הילדים.
את אנרי קרטייה-ברסון פיליפ הכיר לי. היינו באיזה מוזיאון בלונדון ודיברנו קצת על צילום והוא הסביר לי על עליו, אתה מבין, הוא ידע לתפוס את הרגעים הקטנים של היומיום שחומקים לך מהעין, תמיד היה שם, ברגע המכריע הזה שבו כל התנאים מתחברים לכדי אירוע חד פעמי שמעולם לא יתקיים שוב, והוא היה שם וידע להנציח ולתעד בלחיצה אחת, לקיים לתמיד את החד-פעמי.
מה עושים עכשיו, כשהלילה מתחיל. אפשר להתכסות איתו כמו עם שמכה של חורף, כמו זו שהורדתי הערב מהמדף העליון בארון, הוצאתי מתוך שקית ניילון גדולה, ועטפתי בציפית. מה יש באוויר הזה, צלול וחודר ועמוס צינה, כזה שתוקף מכל הכיוונים, מעלה צמרמורת על עור מכוסה בגופיה לבנה וסריג סגול, כאילו שמבקש להיספג פנימה, מעבר לעור, אל הבשר.
הלכתי לצלם אתמול. בירמיהו אני לוקח שמאלה לבן-יהודה ויורד דרומה. קצת אחרי תחנת האוטובוס של קו 9 אני רואה מרפאה וטרינרית – חלון שפונה לרחוב, חציו האחד מסתיר עם וילון את פנים המרפאה, חציו השני עמוס בתמונות של חתולים וכלבים, פרוסות כמו על לוח שחמט, שש שורות על שישה טורים.
